ריטב"א על פסחים קא.

ושמואל למה לי לקדושי בבי כנישתא כו' עד דאכלי ושתו בבי כנישתא. כתבו בתוספות לאו דווקא בבי כנישתא ממש דהא אמרינן במגילה פרק בני העיר בתי כנסיות אין אוכלים ושותים בהם ואין ניאותין בהם כו' ואין לומר דהכא בבתי כנסיות של בבל עסקינן שעל תנאי הן עשויות דה"מ בחורבנן אבל ביישובן לא מדאמרינן התם רבינא ורב אדא לא היו רוצים ליכנס בבית הכנסת מפני הגשמים אי לא דשמן בעיא צלותא אלא הכא מיירי בבתים של בית הכנסת ואיירי דשיבי קרו להו בי כנישתא כדאמרינן פ"ק דיומא בית הכנסת שיש לו בית חדא לחזן ושם היו אוכלין האורחין ושומעין הקידוש שמקדשין בבית הכנסת: סבור מינה ה"מ נראה התוספות ה"מ מבית לבית אבל ממקום למקום לא אמר להו רב ענן כו' וכתבו דלא גרסינן אבל מפינה לפינה לא דמשמע אפי' בבית אחד ולא היא דבהא מודה שמואל דלקמן אמרינן דמפנה לפנה לא הוי שינוי מקום והשתא ניחא דהכא נקט ממקום למקום ולקמן אמרי' מפנה לפנה ע"כ. ורבי' אלפסי ז"ל גריס אבל מפנה לפנה לא אמר ליה רב ענן עד אפי' מארעא לאיגרא הוא מקדש וכתב הרי' קרה קושה והוא הדין מפינה לפינה באותו בית ואמרו רבותינו הני מילי דלא חזי ליה לדוכתיה דקדיש ביה אבל חזי ליה לא אמרינן ומדמו ליה לשני חבורות שהיו אוכלות בבית א' אם רואין אלו את אלו מצטרפים ע"כ. והרמב"ם ז"ל כתב לא יקדש בבית זה ויאכל בבית אחר אבל אם קידש בבית זה אוכל בזוית שניה ע"כ וכן כתב הר"מ מקוצי:

ודלמא אדאזילתו לאושפיזא מתעקרא לכו שרגא ולא מקדש להו בבית אכילה וכו'. כתבו בתוס' אבל מה שלא היו אוכלים לא היה מקפיד משום שהיו אוכלים לקיים ג' סעודות למחר: ופסק רבינו אלפסי ז"ל כשמואל דאין קידוש אלא במקום סעודה וכן כתבו בתוס' וכן כתב רשב"ם (נ"ל דצ"ל הרא"ש, המעתיק) ז"ל פי' המקדש שדעתו לחזור לאכול במקום אחר יכול להוציא האוכלים שם כיון דלדידהו הוי מקום סעודה ועוד כתב הרא"ש ז"ל בתוספת והמקדש כיון שדעתו לקדש בביתו אין לו לשתות כי אסור לו לטעום קודם שיברך וכיון דהלכתא כשמואל המקדשים בבית הכנסת במקום דליכא אורחים נראה דהוה ברכה לבטלה ע"כ: ורבינו ניסים כתב במגלת סתרים דהא דאמרינן אין קידוש אלא במקום סעודה היינו היכא שהיה מתחלת דעתו לאכול במקום הקידוש ושוב נמלך לאכול במקום אחר אבל אם מתחלה קידש על דעת לאכול במקום אחר יצא ידי קידוש והביא ראי' מן הירושלמי והרא"ש האריך במשא ומתן בתוספ': והר"י קרה קושיא כתב ועכשיו שאין אורחין אמרי רבוותא מקדש משום רפואה דפסיעה גסה דמהדר ליה בקדושת שמשא, ושמעתי מנהג פלירמ"ו השמש מביא כוס הקידוש לכל א' וא', ורבינו האי ז"ל אמר ומבדילין בבית הכנסת ואין מקדשין בלא אורחין ע"כ:

שינוי יין אין צריך לברך. פרשב"ם יין שהביאו לו מחבית אחר ויש לו טעם אחר או שהוא משובח או גרוע אין צריך לברך שניה על היין אבל הטוב והמטיב מיהא מברך אם משובח הוא מן הראשון כדאמרינן בהרואה אמר ר' יוסף בר אבוה אמר ר' יוחנן וכו'. וכן כתב הרא"ש ז"ל ודוקא היכי שהאחרון משובח בירושלמי סוף פרק כיצד מברכין אבא בר רב הונא כו'. והקשה הוא ז"ל ממה שאמרו שם בירושלמי רבי אכל חבית וחבית שהיה פותח היה מברך ופי' דמברך הטוב והמטיב ומסתמא לא היה כל אחרון טוב ממה שלפניו. וכתב ז"ל ומיהו דיש לדחות דמסתמא אם אינו יודע אם הוא טוב יותר או גרוע יש לו לברך אבל אם ידוע שהשני גרוע לא. ויש מפרשים כי מה שנראה מן הירושלמי סוף פרק כיצד מברכין דאין מברכין אלא כשהאחרון משובח דהיינו כשהראשון חדש והשני ישן דמיירי לברכת בורא פרי הגפן כי כששניהם חדשים או ישנים הן מין אחד ונפטר האחד בברכת חבירו. אבל אם שתה יין חדש תחילה ואח"כ ישן צריך לברך בפ"ה על הישן דהוי כמין אחר ומייתי בתר הכי עובדא דר' אכל חביתא וחביתא מברך הטוב והמטיב לומר דנהי דאין צריך לברך בפ"ה כשהם חדשים או ישנים אבל הטוב והמטיב צריך לברך. וכתב עוד הרא"ש ז"ל ודוקא היכא דאחר שותה עמו אבל אם הוא יחיד אין צריך הטוב והמטיב כדאיתא בפרק הרואה הטוב לדידיה והמטיב לאחרים ומהאי טעמא יש שרוצה לומר אע"ג דקיימא לן דיין בתוך הסעודה כל א' מברך לעצמו בפ"ה מ"מ הטוב והמטיב מברך לכולן דאם היה כל א' מברך לעצמו הויא כל א' יחיד ולא נהירא דמהאי טעמא דאמרינן דבפ"ה כל א' מברך לעצמו משום דאין בית הבליעה פנוי האי טעמא נמי שייך בברכת הטוב והמטיב ואע"ג דכל א' מברך לעצמו כיון דחבירו שותה ונהנה מיין זה טוב לדידיה ומטיב לאחריני קרינא ביה ומה שאין מברכין הטוב ומטיב על שינוי פת. אומר ר"ת ז"ל דשאני יין דאית ביה תרתי דסעיד ומשמח אי נמי הטוב ומטיב על הרוגי ביתר הטוב שלא הסריחו והמטיב שנתנו לקבורה ולפי שבצרו בדמים ז' שנים והקפו הרוגתם תקנו על היין שהוא כמו דם, ע"כ לרא"ש ז"ל: