ריטב"א על נדה נו.

ואין דם היוצא מפיו ומפי האמה טמא אלא טהור. וא״ת דם היוצא מפי האמה למה לי למיעטיה מהכא תיפוק לי דהא מעיט רחמנא איש מאודם וכדאיתא בריש פ׳ בנות כותים וי״ל דהתם אודם בטהור אבל הכא מאודם דזוב ובפ׳ מצות חליצה אוקימנא להא דדם היוצא מפיו כדם השותת אבל במוצץ טמא לפי שא״א בלא צחצוחי הרוק.

וזאת לרבות מימי רגליו. פי׳ ו״ו דוזאת דרשי׳ לר״מ וגם זאת טמאה והיינו מימי רגליו דאלו זאת גופא מעוטא בכל דוכתא.

חזקתו בדוק אומרים. כלומ׳ דלא סמכינן אכיבוד לפי שיש עמו חזקת בדיקה מן הסתם או דילמא חזקתו מתכבד בלחוד אמרינן ואסיקנא דחזקתו בדוק אמרינן חזקתו מתכבד לא אמרינן והקשו בתוס׳ מהא דאמרינן בפ״ק דפסחים מעות הנמצאים בירושלים בשעת הרגל דאמרינן בשעת הרגל נפלו שם ולא קודם לכן א״ר שמעיה לפי ששוקי ירושלים עשויים להתכבד בכל יום אלמא על כיבוד לחודיה סמכי׳ ותירצו דלא עדיפא ממתני׳ דהכא והתם נמי ה״ק להתכבד ולהבדק ולא נתחוור בעיני מורי הר״א הלוי ז״ל שאין דרך האמורא לסתום אלא דשאני התם דחששא הוא דהא לא אתידע אי הכי חולין או מעשר אפי׳ תימא דכבוד לחודיא לא סגי לגמרי שלא לחוש לדמעיקרא מ״מ מהני לעשות מה שלפניו מיעוטא דמעת שנפלו היום רובא ואזלינן בתר רובא אבל כאן שהוחזק לנו שרץ ודאי במבוי אין לנו להחזיקו בעכשו לגמרי ולטהר לשעבר בכבוד לחודיה שהרי הוחזקה טומאה כאן וכבר פירשתיה שם יפה בפ״ד וכן בפ׳ אלו מציאות.