ריטב"א על נדרים צ:

(שם) מתני' בראשונה היו אומרים ג' נשים יוצאות ונוטלות כתובה. פי' יוצאות בגט ונוטלות כתובה דהיינו מנה מאתים אבל לא תוספת דאדעתא דהכי לא אקני לה והכי משמע בכתובות [דף נד: ודף נו.] ולא נפקא לן מינה מידי דלית הלכתא כמשנה ראשונה:

האומרת טמאה אני לך. פרישנא בגמרא באשת כהן שטוענת שנאנסה והיא אסורה לו וכיון דבאונס הוי ליכא לאפסודה כתובתה:

והאומרת השמים ביני ובינך. כלומר שאינו נזקק לה כראוי דהיינו שאינו יורה כחץ דהיינו ודאי פירושא דהאי לישנא דאילו בטענה שאינו נזקק לה כלל אף הוא יודע בדבר כמותה מיהו זמנין דאיהי טענה הכי סתם אפי' על שאינו נזקק לה כלל אבל ב"ד מפרשין דבריה ואומרים לה מה דעתה בלשון זה וזו יוצאה מבעלה כיון שאינו ראוי להוליד כיון דאתיא בטענה דאמרה בעינא חוטרא לידא ומרא לקבורה דאי לא אמרינן לה זילי לא אפקדת אפריה ורביה כדאיתא בסוף פרק הבא על יבמתו [דף סה:]:

והאומרת נטולה אני מן היהודים. פי' שאסרה עליה הנאת תשמיש כל היהודים ובעלה בכלל [לעיל דף טו: ודף פא:] דאין מאכילין לאדם דבר האסור לו ואמרי בני משנה ראשונה שזו ג"כ יוצאת ונוטלת כתובה אע"פ שהיא גרמה איסור לעצמה ונתנה אצבע בין שיניה דגלי אדעתה שהתשמיש קשה לה מחמת חולי שיש לה בגופה או דבר שמזיק לה התשמיש. ולאו לאפוקה נפשה מבעלה עבדא וכיון דכן כופין אותו לגרש וליתן כתובה דלא גרע הא ממקמץ ומצרף נחשת שכופין כדאיתא בכתובות [דף עז.]:

חזרו לומר שלא תהא אשה. נאמנת בדבר מכל אלו:

שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה אלא האומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה. פי' כשאינו מאמינה אבל אי קים ליה בגוה דקושטא קאמרה הרי היא אסורה לו בין על פיה בין על פי עד אחד ואפי' בעובד כוכבים שאינו בתורת עדות וכדפרישנא במס' קדושין (בפרקא בתרא) [בפרק ג' דף סו.]. ובדלא קים ליה בגוה ולא מהימן לה הוא דלא מפקי' שאין דבר שבערוה פחות משנים והיינו כולהו עובדי דמייתו לקמן בשמעתין ומה שכתוב בתוס' שתקן רבינו גרשום ז"ל שאם מאמינה בכך היה משמתין ליה מפני שגרם איסור זה היינו היכא דלא קים ליה בגוה:

והשתא דאמרינן דכי לא מהימן לה לא מתסרא ליה לדידה נמי ליכא איסורא ולא מבעיא באשת כהן שנאנסה (ד) שלא הוזהרה דמשתריא לכהן פסול שלא לינשא לכהונה ובני אהרן הוא שהוזהרו בכך כדאיתא בקדושין אלא אפילו להאכילה בתרומה דאמרי' בגמרא דלא מהימנא ומשתריא בה דאע"ג דזונה ודאי אסירא בתרומה והוה לן למימר דשויתא אנפשה חתיכה דאיסורא אפי' הכי משום דהך חזקה דנתנה עיניה באחר אלימא והיא לא באה מתחלה ליאסר בתרומה אלא לאסור עצמה לבעלה אומדן דעתא דמוכח הוא דקא משקרא דכי היכי דלא מהימנא לגבי בעלה לא מהימנא נמי לגבי נפשה לאתסורי בתרומה וב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה משום מיגדר מילתא כדאיתא ביבמות [דף צ:]:

השמים ביני לבינך יעשו דרך בקשה. כלומר אין ב"ד נזקקין אליה ואין מאמינים אותה אלא שיעשו דבריהם דרך פיוס הן לפייסה שלא תאמר כן ותתן לבה על בעלה הן לפייסו אם רואין שקטטה מתרבה ביניהם ובירושלמי [כאן הלכה יב] אמרו יעשה סעודה ויפייס. ופירשו השמים ביני לבינך כמו שהשמים רחוקים מן ארעא כך הדא אתתא רחיקא מבעלה:

האומרת נטולה אני מן היהודים יפר חלקו. פי' דהא דברים שבינו לבינה הוא ומופר לגבי דידיה הילכך יפר חלקו ואפילו נדרה על דעת רבים דלגבי הפרה לא מהני מידי ותהא משמשתו ותהא נטולה מן היהודים לאחר שתתגרש או תתאלמן ואם לא רצה להפר וקיים לה נותן אצבע בין שיניה ויוציא ויתן כתובה הכי איתא במסכת כתובות [דף עא.] וקיימא לן כמשנה אחרונה:

(שם) גמ' אמר רב פפא בדיק לן רבא אשת כהן שנאנסה יש לה כתובה או אין לה כתובה כיון דאונס לגבי כהן כרצון לגבי ישראל דמי ואין לה כתובה. פי' כי היכי דאשת ישראל שזינתה ברצון אין לה כתובה כך אשת כהן שנאנסה כיון דאסירא ליה אין לה כתובה או דילמא אמרה ליה אנא הא חזינא דאנוסה הייתי ולא גרמתי אני ונסתחפה שדהו ואמרנא ליה מתני' היא האומרת טמאה אני לך יש לה כתובה במאי אילימא באשת ישראל אי ברצון כלום יש לה כתובה אי באונס מי מיתסרא ואלא באשת כהן ואי ברצון כלום יש לה כתובה מי גרעא מאשת ישראל ברצון אלא לאו באונס וקתני יש לה כתובה: