ריטב"א על נדרים סה.

תניא המודר הנאה מחבירו והנשבע לו אין מתירין לו אלא בפניו מנא הני מילי אמר רב נחמן ואיתימא רבי יוחנן דכתיב ויאמר ה' אל משה במדין לך שוב מצרים אמר ליה במדין נדרת לך והתר נדרך במדין. פי' בפניו של יתרו כשנשבע לשבת עמו כדכתיב [שמות ב] ויואל משה לשבת את האיש וכתיב [סוף דברי הימים ב] וגם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו באלהים ומאי מרידה דאתשל אשבועתיה שלא בפניו ומפרש בגמרא דאשכחיה צדקיהו לנבוכדנצר דהוה אכיל ארנבת חייא ואמר ליה אשתבע לי דלא מגלית לי דלא תתזיל מילתא במלכותא לסוף הוה מצטער צדקיה בנפשיה אתשיל אשבועתיה אמר שמע נבוכדנצר דקא מבזו ליה שלח ובעא לסנהדרי ולצדקיהו ואמר להו חזיתון מאי דעבד לי צדקיהו לאו הכין משתבעת לי בשמא דשמייא דלא מיגלית לי הא מילתא א"ל אתשילית אשבועתאי אמר להון מתשלין על שבועתא ואמר ליה אין אמר להון בפניו או שלא בפניו אמרי ליה בפניו ומאי טעמא לא אמריתון ליה לצדקיהו מיד ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון אמר ר' יצחק ששמטו כרים מתחתיהם ע"כ והא דשרויה אינהו מסתברא לי משום דכי אמרינן אין מתירין לו אלא בפניו ה"מ בנשבע לישראל אבל בנשבע לעכו"ם מתירין אלא במקום חלול השם כגון יתרו ונבוכדנצר ולפיכך חשבו להם לתקלה:

ובירושלמי [מכילתין פ"ה הלכה ד] אמר מה טעם אין מתירין לו אלא בפניו איכא דאמר מפני החשד ואיכא דאמר מפני הבושה. ונראה פי' מפני החשד שלא יחשדהו חבירו עובר על שבועתו ולפום האי טעמא לאו דוקא בפניו אלא ה"ה שלא בפניו כל שהודיעוהו או שנעשה הדבר במקום פרהסיא בענין שידע שנשאל על נדרו שלא יחשדוהו ובכך מתירין לו ואפי' בעל כרחו ונראה שאפי' לטעם זה אין החשד הזה אלא בבעל דבר שנשבע לו שיודע באמת שלא קיים לו נדרו אבל הנודר בפני אחרים אין צריך להודיע בפני אותם אחרים דהא לא חשדי ליה דאינהו סברי דקיים נדרו לחבירו או נתרצה מיהו בשבועת ביטוי דלנפשיה דלא סגי בלא הפרה טוב הדבר להודיע לאותם שידעו בשבועתו שהם מתירין לו או שיעשה ההיתר בפרסום שיוכלו לדעת וכן מורי נר"ו נוהג ואם א"א אינו מעכב אפילו לכתחלה דכיון דלאו מילתא דלנפשייהו הוא לא חשדי ותלו דאתשיל אשבועתיה ומאן דמפרש מפני הבושה לומר שיתבייש מחבירו ולא יהיה נשאל ולפי טעם זה בפניו ממש בעינן מיהו אכתי לא ידעינן כי הוי בפניו אי בעיא מדעתו או לא ודעת מורי הרשב"א נר"ו דדעתו בעינן וי"א דלא בעינן דעתו דכיון דבפניו תו ליכא בושה וחשדא ויש ראיה לדבר מדתנן בפרק השולח [דף מה:] דלרבי יהודה כל נדר שידעו בו רבים אין לו הפרה ומייתי ראיה מגבעונים כי נשבעו להם נשיאי העדה ואם איתא שהנשבע לחבירו אין מתירים לו אלא מדעתו ורצונו מאי ראיה איכא מהתם דנדר שהודר ברבים אין לו הפרה דילמא יש לו הפרה ושאני התם שנשבעו להנאת הגבעונים שלא יהרגום והם לא יתרצו מעולם בהיתר שבועתם ואף על גב דאמרינן התם הנודר לחבירו שלא בפניו מתירין לו בין בפניו בין שלא בפניו והכא רוב הגבעונים לא היו שם בשעת שבועתם ולא בעינן דעתם מסתברא דכל שידע חבירו בנדרו בודאי על פי עדים כנודר בפניו דמי אלא ודאי כדאמרן ועוד יש לי ראיה מהא דאמרינן במס' סוטה [דף לו:] אמר פרעה ליוסף איתשיל אשבועתך אמר לו יוסף איתשל נמי אדידך ואע"ג דלא ניחא לך אלא שיש לי לומר דהתם אתמהא קאמר ליה וכי איתשיל נמי אשבועתך אע"ג דלא ניחא לך הא ודאי לא וה"נ לא מצינו לאתשולי אדאבא כיון דמית ליה וליכא דעתו וה"נ משמע לי ראיה מדא"ל קב"ה למשה לך שוב מצרים במדין [דף סה.] נדרת לך והתר נדרך במדין דאלמא כי הוי במדין משתרי בעל כרחיה דאי מדעתיה למה ליה הפרה הרי יתרו יכול להתיר נדרו שלא על פי חכם כדאיתא לעיל [דף כד. ודף סג:] וליכא למימר דמשה לא הוצרך להתרה דהא מהתם מוכח תלמודא לעיל [דף סד:] דפותחין בנולד אליבא דר' אליעזר ולרבנן אמרינן דלאו נולד הוה אלא ודאי ש"מ דלא בעינן דעתו ורצונו מיהו בפניו ממש בעינן מדאיצטריך ליה למשה למיזל במדין ולא סגי ליה להודעיה ע"י שליח וכן דעת רבותינו וגדוליהם ז"ל דלא בעינן דעתו אלא בפניו ונראין דברים דשלא בפניו נמי דוקא לכתחלה הוא דאין מתירין אבל אם התירוהו מותר ותו לא מידי:

מתני' ר"מ אומנ יש דברים שהם כנולד. פי' שאותו דבר שהותר הנדר מחמתו נולד אחר הנדר. ואינם כנולד פירוש בעיקר הדין מטעמא דמפרשים:

וחכמים מודים לו. פי' דלא פליגי אלא אדר"א דלעיל:

כיצד אמר קונם שאני נושא את פלונית שאביה רע א"ל מת או שעשה תשובה. פי' אע"פ שהמיתה והתשובה דבר נולד הוא יש לו היתר לפי שהוא כנדרי טעות מיהו לא נדרי טעות הם דלא ליבעי היתר כלל דהתם הוא כשתולה נדר בדבר שאינו אמת והיה סבור שהוא כן כגון [דף כה:] קונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי ושהכתה את בני ונמצא שלא גנבה ולא הכתה ודכוותה קונם שאני נושא את פלונית שאביה רע ונמצא שלא היה אביה רע או שעשה תשובה אבל הכא במתני' כן היה כמו שסבור כי אביה היה רע בשעת נדרו אלא שנסתלקה דעתו במיתה או בתשובה. וכשפותחין לו אילו ידעת שימות או יעשה תשובה לא היית נודר הרי זה כפותח בנולד אלא שלפי שלא נדר סתם ותלה נדרו לומר שאביה רע אע"פ שאינו תנאי גמור לומר כל זמן שאביה רע דא"כ לא היה צריך היתר מכל מקום יש בלשון הזה גילוי דעת מעין תנאי שלא נדר אלא בעוד שאביה רע ולפיכך פותחין בו ומתירין לו וזהו שאמר שדברים אלו הם כנולד ואינם כנולד. והיינו דאמרינן בגמרא מיתה נולד הוא אמר רב הונא נעשה כתולה נדרו בדבר. פי' שדומה כאילו אומר כל זמן שאביה רע כ"ז שהכלב בתוכו נמצאת אומר תלה נדרו בדבר ולא היה אמת זהו נדר טעות היה אמת ונולד סלוקו אח"כ אם נדר סתם אין פותחין בו לפי שהוא נולד תלה נדרו באותו דבר דרך תנאי ונסתלק אינו צריך היתר תלה אותו בדבר ההוא סתם כעין משנתינו צריך היתר ופותחין לו באותו דבר:

ירושלמי מפני שהוא כתולה נדרו בדבר כאומר קונם שאני נהנה לאיש כל זמן שלובש שחורים לבש לבנים מותר ר' זעירא אומר אף הוא אינו צריך היתר חכם. פי' לפי שאמר כן בפירוש דרך תנאי ומפני זה אם אמר קונם שאני נהנה לפלוני שהוא לבוש שחורים ולבש לבנים פותחין בו ומתירין לו והוא דמשמע (א) ורבותינו מפרשים דבמתני' אפי' בלא פתח מתירין לו כאילו אמר בפי' כל זמן שאביה רע וכפשטיה דירוש' ומה שנ"ל כתבתי [והוא דמשמע] דאמר הכי דרך קפידא ולא לסיים אותו דבכי האי לא שייך לפתוח בו וזהו פשוט: