ריטב"א על נדרים נה:

תניא הנודר מפירות השנה אסור בכל פירות השנה ומותר בגדיים וטלאים ובחלב ובביצים ובגוזלות. דהני לא מיקרו פירות סתם ואם אמר גידולי שנה עלי אסור בכולן:

הנודר מפירות הארץ אסור בכל פירות הארץ. פי' בכל פירות היונקים מן הארץ ואפי' פירות האילן ומותר בכמהין ופטריות ואם אמר גידולי קרקע עלי אסור בכולן דאע"ג דלא ינקי מארעא מירבא רבו מארעא אלא דינקי מאוירא והיינו דקרי להו התם בפ' כיצד מברכין [דף מ:] דבר שאין גידולו מן הארץ ומברכין עליהם שהכל כיון דלא ינקי מארעא אפילו הכי גידולי קרקע נינהו כיון דרבו מארעא ולא קשיא אהדדי:

תוספתא [מכילתין פ"ד] הנודר מן התירוש אסור בכל מיני מתיקה ומותר ביין. ואמרינן עלה בירושלמי [הלכה א] אתיא כמאן דאמר הלכו בנדרים אחר לשון בני אדם פי' דקרו תירוש לכל דבר מתוק בהשאלת לשון ברם למאן דאמר בנדרים לא הלכו אחר לשון ב"א התורה קראה אותו תירוש זה היין ע"כ הילכך אנן דמשתעינן בלשון אומות כי אמרינן תירוש בלשון הקדש דעתין אלשון תורה ואינו אסור אלא ביין בלחוד וכן כל כיוצא בזה:

הנודר מן התבלין אסור בחיין ומותר במבושלין ואם אמר הרי הן ע"פ הרי הן עלי אסור בהן בין חיין בין מבושלים הנודר מן הפת אינו אסור אלא בפת הבאה מחמשת המינים בלבד ותנן נמי וכו'. ואמרי' עלה בירושלמי [הלכה ב] מה אנן קיימין אם באומר פת סתם אין קרוי פת אלא של חטים ושל שעורים בלבד א"ר יוסי קיימתיה במקום שאוכלין פת מכל דבר אין לך קרוי פת סתם אלא של חמשת המינים בלבד ע"כ:

ומיהו היכא דגמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת סתם אסור בפת חטים בלבד שגמר בלבו ולא בשל שעורים ושאר מינים כיון שלא היו פיו ולבו שוין דהוה ליה כטעותא דלעולם בעינן שיכוין לבו לומר הדברים שיוציא בפיו וכל שפיו ולבו שוין לכך אלא שהתנה בלבו ענין אחר הוו דברים שבלב ואינם דברים וכבר פרישנא לה בפרק קמא והיינו דגרסינן בפרק שבועות שתים בתרא [דף כו:] בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא פת חטים (ב) והוציא פת סתם מנין תלמוד לומר לכל אשר יבטא האדם וה"פ הוציא פת סתם מנין דלא מיתסר אלא בפת חטים בלבד ובהכי מיהא מיתסר אע"פ שגמר בלבו חטים והוציא פת סתם דמשמע אף של שעורים ולא אמרינן שאין פיו ולבו שוים ויהא מותר בכולן ת"ל לכל אשר יבטא האדם דכיון דאמר לישנא דמשמע כל פת כיון שיש בכללו חטים כמו שגמר בלבו מיתסר בפת חטים מיהת שפיו ולבו שוים וכדפרישית התם:

נקטינן דבמקום שאוכלין פת מכל דבר ואפילו מאורז וחטים לא משמע פת אלא מחמשת המינים ובמקום שאין אוכלין אלא מחמשת המינים לא משמע אלא מחטים או שעורים ואם גמר בלבו לאחד מן המינים והוציא פת סתם מיתסר בההוא דגמר בלביה בלחוד:

גרסינן בפ' בכל מערבין [דף ל.] הנודר מן המזון מותר במים ובמלח והוינן בה מים ומלח הוא דלא מיקרי מזון הא כל מידי מיקרי מזון והא רב ושמואל דאמרי תרוייהו אין מברכין מיני מזונות אלא על חמשת המינים בלבד ואילו מיקרי מזון אמאי לא יצא בברכת מיני מזונות ופרקינן אמר רב הונא באומר כל הזן עלי פי' דבכי האי גונא מיתסר בכל דבר חוץ ממים ומלח אבל הנודר מן המזון אינו אסור אלא בחמשת המינים בלבד:

מתני' הנודר מן הכסות מותר בשק וביריעה ובחמילה. פי' שאין בכלל כסות אלא מה שדרך לעשות ממנו מלבוש ואלו הם בגדים קשים שאין עושים מהם מלבוש:

אמר קונם עלי צמר מותר לכסות בגיזי צמר קונם פשתן עולה עלי מותר לכסות באניצי פשתן. פי' שלא נתכוין זה אלא לבגד צמר או פשתן ואע"פ שלא הזכיר לשון בגד ובבגדים נמי לא מיתסר אלא לכסות וללבוש אבל מותר לטעון או להציע תחתיו דלישנא דעולה עלי לא משמע אלא דרך מלבוש וכדאמרינן בכלאים [ביצה דף יד:] דכתיב ביה לא יעלה עליך אבל אתה רשאי להציעו תחתיך ותניא מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה (ג) דלמא לא יעלה עליך לא משמע אלא מלבוש (ולא) [או] לכסות להתחמם אבל הצעה או טעינה בעלמא לא משמע וה"ה בלשון בני אדם ואע"ג דבכלאים אסרו להציע במה שראוי ללבוש אפילו עשר מצעות זו על גב זו וכלאים תחתיהם ההיא גזרה דרבנן היא ומה שאסרו להעלות על בשרו אפילו מרדעת שיש בה כלאים ומשמע דאיסורא דאורייתא ההיא כשמתכוין לכסות ולהתחמם אבל בטעינה בלחוד כדרך מוכרי כסות מותר והכא גבי נדרים לית לן אלא בלישניה בלחוד כנ"ל:

ר' יהודה אומר הכל לפי הנודר. פי' ר' יהודה לא בא לחלוק אלא לפרש שפעמים שיהא אסור (ה) ומותר לכסות כיצד טען והזיע והיה ריחו קשה. פי' והיה טעון אניצי פשתן או גיזי צמר והיה מצר לו ריח הצמר או שהיה מזיעו משא הפשתן שהוא כבד ואמר קונם צמר ופשתן עלי מותר לכסות ואסור להפשילו לאחוריו פי' מותר ללבוש ואסור לטעון בין בגד בין אניצין דאנן סהדי דלהו נתכוין מיהו אם אמר שנתכוין אפילו ללבוש הכל כפירושו:

(שם) תניא כיצד אמר ר' יהודה הכל לפי הנודר היה לבוש צמר והיצר. פי' וקץ בו מחמת ריח רע שבו ואמר קונם צמר עלי אסור ללבוש ומותר לטעון היה טעון פשתן והזיע מחמת כבדו ואמר קונם פשתן עלי אסור לטעון ומותר ללבוש פי' שלא נדר אלא לטעון מפני כובד המשא:

כתב רבינו ז"ל דהא דקתני רישא דהא ברייתא היה לבוש צמר לאו דוקא דאפילו לא היה כלל לבוש אלא שאמר קונם צמר עלי אסור ללבוש ומותר לטעון פי' ואינו אסור לטעון אלא כשנדר מחמת כובד משא כדאמרינן בברייתא בסיפא דהוא הדין בצמר כל היכא דהזיע אלא דאורחא דמילתא נקט דסתם צמר אינו כבד ואינו מזיע וכיון שכן בין שהוא לבוש או שנדר סתם אסור ללבוש ומותר לטעון ואיידי דקתני סיפא והזיע נקט רישא והיצר ומתני' נמי דיקא דהא לא פליג ר' יהודה ארישא דקתני בצמר סתם שאסור ללבוש ומותר לטעון. קא פסק חד מרבוותא כר' יהודה ומסתברא כוותיה דאע"ג דתני לה ביחידאה לית לן ראיה דפליגי עליה וכו' ועוד הא סתם לן תנא הכל לפי הנודר דתנא באידך פרקין שלא נתכוין זה וכו'. פי' דתנן התם [דף סג:] היו מסרבים בו לשאת בת אחותו ואמר קונם שהיא נהנית לי לעולם הרי זו מותרת ליהנות לו שלא נתכוין זה אלא לשם אישות היה מסרב בחבירו שיאכל אצלו ואמר קונם לביתך שאני נכנס מותר ליכנס לביתו שלא נתכוין זה אלא לשם אכילה והא בר' יהודה שייכא והכי איתמר עלה בירושלמי כר' יהודה דאמר הכל לפי הנודר וכן הלכה.