ריטב"א על נדרים נב:

הנודר מן הענבים מותר ביין מן הזיתים מותר בשמן אמר קונם זיתים אלו וענבים אלו שאני טועם אסור בהן וביוצא מהן:

(שם) גמ' בעי רמי בר חמא שאני אוכל ושאני טועם דוקא הוא. פי' דמתני' או קתני. דקתני קונם יין זה או שאני טועם אסור ביוצא מהם וכי קאמר שאני טועם לחוד נמי אסור והוי לישנא דמתני' דוקא דכי קתני אסור ביוצא מהן קאי אכל חד מינייהו או דקאמר זה או דקאמר שאני טועם לחוד (ה) מותר ביוצא מהם ואיסורא דיוצא מהם משום זה הוא אלא הא דקתני תנא בהדיא תשלום נדרא ולגבי זה פשיטא לי דמהני בלחודי' כי קא מבעיא לי בשאני אוכל וליכא לפרושי דוקא הוא כפשטיה דבעינן תרוייהו דהא מסיים בעיא דבזה לחוד פשיטא ליה ועל כרחין אית לן לפרושי כדפרישית ועוד יש לומר שאין צורך לעקם הדרך ולפרש בלשון התלמוד מה שאינו במשמע דה"ק שאני טועם דוקא הוא ולא מיצטריך למימר זה או לאו דוקא הוא אלא לשון התנא וטעמא דמתני' משום דקאמר זה ואידך לשון נוסף הוא ללא צורך וכל היכא דקאמר זה פשיטא לי וכו' כנ"ל:

כתב רבינו ז"ל הא דתנן שהנודר מן הדבר ונתערב בהיתר אם יש בו בנותן טעם ה"ז אסור דוקא שלא במינו. פירוש שאין לך דבר בעולם שלא יבטל בשלא במינו בששים ואפילו איסורי משהו כאיסורי ע"ז ויין נסך ודכוותה דחמירי טובא וכ"ש ערלה וכלאי הכרם ותרומה וכדמוכח בכל דוכתא ואין לך יוצא מן הכלל אלא חמץ בפסח שאוסר באכילה במשהו במינו ושלא במינו משום חומרא דיליה דאיכא בחמץ משום בל יראה ובל ימצא כשהוא בעין או כשיש בו כזית בכדי אכילת פרס כדאיתא התם במעשה דר' יהודה [נדרים דף נב.] בביצים שנתבשלו עם הבשר דהוו מין בשאינו מינו אבל במינו במשהו פי' משום דקונמות דבר שיש לו מתירין הוא דמצוה לאתשולי עלייהו מה שאין כן בתרומה דליכא מצוה וכדאיתא לקמן במכילתין [דף נט.] וכל דבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל ואפי' באיסורין דרבנן וכ"ש בנדרים דאיסורא דאורייתא הוא דבמינו במשהו ושלא במינו בנותן טעם וכל הראיות שהביא רבינו ז"ל בזה נכונות וכבר כתבתים גם אני במסכת חולין ובמסכת ע"ז:

ועוד כתב רבינו ז"ל ואצטריכינן להני ראיות משום דתמיה לן מאי דכתב רבינו ז"ל בהלכות גדולות דיליה לענין פת שאפאה עם הצלי בתנור אסור לאכלה בכותח דכיון דשרי למיכלא בבשרא הוה ליה דבר שיש לו מתירין ואפי' באלף לא בטיל פירוש דהוה קשיא ליה לרבינו אלפסי ז"ל אמאי אסור לאכלו בכותח משום מאי דקלטא מריחא דבשרא דהא בגדי כחוש שצלאו עם דבר אחר שמן קיימא לן דשרי דריחא לאו מילתא הוא ופריק איהו ז"ל דשאני הא דאית ליה היתר עם הבשר באנפי נפשה וכל דבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בyיל ואע"ג דההיא מין בשאינו מינו הוא הבשר עם הפת משמע דסבר איהו ז"ל דדבר שיש לו מתירין אפילו בשאינו מינו לא בטיל ואילו בכל הני ראיות משמע דבטיל ואיברא דתמיהה ליתיה לההוא פירוקא דהרי"ף ז"ל אבל הכא היתר בהיתר הוא כיון דלא הוי אלא ריחא דבשרא בעלמא וריחא באיסורין היתר גמור אלא דודאי טעמא דאמרי רבנן דאסור לאכלה בכותח לאו דינא הוא אלא חומרא דרבנן משום מראית העין שלא יהיה נראה בפיו כאוכל בשר בחלב וכשם שהחמירו בו שלא להעלותו על השולחן וכשם שקנסו בפת שטח אותה בחלב לאכלה בפני עצמה גזירה שמא יאכלנו עם הבשר עד שיעשה בו סימן הניכר ויש לי לדון לזכות לרבינו אלפסי ז"ל דאיהו נמי ה"ק וההיא לישנא דנקיט לאו דוקא כדמשמע בעלמא אלא דרך צחות שכן מצינו לו במקומות אחרים שתופס לשון הגמרא שלא לאותו ענין שנאמר בו וקאמר רבינו ז"ל דבהא איכא למימר דלא ליבטיל באלף מפני מראית העין כיון שאין בו לבעלים איבוד ממון שיש לו מתירין לאכלו עם הבשר או בפני עצמו והאי עדיפא לן לתרוצי בלישניה ודלא למתלי טעותא כל דהו בגברא וכ"ש דלא למיתלי ביה בוקי סריקי. והכין פרישית קמי מרן נר"ו:

כתב רבינו ז"ל אלא מיהו איכא מימרא בגמרין דקשיא אהך סברא דתנן בפרק משילין [דף לז.] לענין תחומין האשה ששאלה תבלין [ומים] ומלח לעיסתה הרי אלו כרגלי שתיהן פירוש שאם ערבה בעלת התבלין למזרח ואין לה ללכת למערב ובעלת הקמח ערבה למערב ואין לה ללכת למזרח כלל הרי עיסה זו כרגלי שתיהן שאי אפשר להוליכה בי"ט לא למזרח ולא למערב:

והוינן בה ואמאי וליבטיל מים ומלח לגבי עיסה ותהא כרגלי בעלת הקמח ומהדרינן [דף לח:] רבא אמר תבלין ומלח לטעמא עבידי וטעמא לא בטיל לעולם ואפי' שלא במינו דחשיב בפחות מכדי נותן טעם וכאילו קיימי בעינייהו רב אשי אמר [דף לט.] דלהכי לא בטיל מים ומלח לגבי עיסה משום דהוה ליה דבר שיש לו מתירין לערב וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל והא מים ומלח לגבי עיסה שלא במינו הוא ואפ"ה אמר רב אשי דלא בטיל דשיל"מ אלמא דבר שיש לו מתירין אפי' בשאינו מינו לא בטיל:

כתב רבינו ז"ל וכבר איפריק בה הך קושיא דקסבר רב אשי דכיון דעיסה לא מתעבדא בלא מים ומלח לעולם כמין במינו דמו מים ומלח עם הקמח תדע דהא נמי איתמר התם עלה בריש שמעתא כי אקשו דליבטיל מים ומלח לגבי עיסה [דף לח:] וא"ל ר' אבא הרי שנתערב לו קב חטין שלו בעשרה קבין של חבירו יאכל הלה וחדי ואחיכו תלמידי אהאי פירוקא דר' אבא וא"ר אושעיא שפיר עבדו דאחיכו עליה מ"ש חטים ושעורים דלא קאמר להו פי' ר' אבא אמאי לא אקשי מקב חטין שנתערב בעשרה קבין של שעורין של חברו יאכל הלה וחדי משום דחטין ושעורים הוי מין בשאינו מינו ובטל בשיעורו מה שאין כן בחטים וחטים דהוי מין במינו ולא בטיל בס' דקב בעשרה דנקט ר' אבא לאו דוקא דאם כן אפילו בשעורין נמי לא בטיל אלא מועט במרובה קאמר והיינו דאמרי דאי נקט חטין בחטין משום דסבר דמינו במינו לא בטיל לעולם ובעי למימר דהוא הדין למים ומלח דלא בטיל לגבי עיסה ה"מ לרבי יהודה דס"ל דמין במינו לא בטיל לח בלח או יבש ביבש שנתערב ונעשה גוף אחד כמים ומלח בעיסה או חטין בחטין אבל לרבנן אפי' מין במינו בטיל וכיון שכן לרבנן ליכא הפרישא בין חטים וחטים לחטים ושעורים ודין הוא דליבטיל מים ומלח לגבי עיסה לרבנן מדקאמר ר' אושעיא הכי פי' דאיצטריך לאקשויי לר' אבא מדרבנן דסברי דמין במינו בטיל ולא אקשי ליה אפי' לר' יהודה נמי דלימא ליה הכי מאי מקשת מחטים לתוך חטים דלא בטילי לר' יהודה דמים ומלח לגבי עיסה חטים ושעורים הוא דבטיל אפי' לר' יהודה ש"מ דלר' אושעיא נמי מים ומלח לגבי עיסה מין במינו חשיב דלא בטיל לר' יהודה ולהכי אצטריך ליה לאקשויי דלרבנן מיהת בטיל:

עוד כתב רבינו ז"ל ותו איכא למימר דלאו קושיא היא דהא מים ומלח בעיסה נותן טעם הוא ובכל איסורין שבתורה לא בטיל פי' דהא מסתמא ליכא בעיסה ששים של מים ומלח והיכי קס"ד כלל דליבטל אפי' לא עבידי לטעמא ולא הוי נמי דבר שיש לו מתירין אלא טעמא דקושיא דגמ' דכיון דלאחשיבי לגבי דין ממון ותחומין איסורא דתלי בדין ממון הוא פי' דאיסור תחומין דרבנן הוו סברי מעיקרא דמדינא בטלי ואע"ג דיהבי טעמא בעיסה פי' לפירושו דמעיקרא לאו בדין בטול איסורין נחתינן להאי פירכא דאם כן הא ליכא ששים לבטלה אלא למימרא דבאיסור תחומין דתלי בדין ממון הוה לן למחשב מים ומלח דחברתה כמאן דליתא כלל דהא מים ומלח דבעיסה לית להו חשיבותא באנפי נפשייהו כי היכי דנחשבה לבעלת מים ומלח משותפת בעיסה זו להיות כרגליה:

ואהדר להו ר' אבא הרי שנתערב לו קב חטין בעשרה קבין של חבירו יאכל הלה וחדי. פי' קב בעשרה לאו דוקא אלא מעט במרובה ואחיכו עליה משום דקס"ד דר' אבא מדין בטול איסורין אתי עלה דכיון דמים ומלח בעיסה ליכא שיעורא לבטולי באיסורין דין הוא דלא לבטיל הכא ולא ליפקע רשות בעלים מיניה וכמאן דקאי בעינא דמי שהרי אין רשות בעלים נפקע בעלמא כשנתערב חטים שלו בחטין מרובין של חברו ובשלמא אלו הוי באנפא (א) דרבוותא באיסורין בטיל אפשר דהכא נמי פקע רשות בעלים אבל השתא דמדינא באיסורין לא בטיל משום דהוי מין במינו ואפי המלח מועט מאד דין הוא דלא ליפקע רשות בעלים וליהוי כמאן דקאי בעיניה דדינא דעירוב י"ט דרמי עליה מאתמול איסורא אחרינא הוא. היינו דאחיכו עליה דהא מין במינו לרבנן בטל הוא באיסורין דעלמא וכיון דכן הכא נמי דינא הוא דליבטיל אפילו בפחות מכשיעור כיון דלית ליה חשיבותא באנפי נפשיה וענין תחומין תלוי בדין ממון וכטעמא דר' יהודה דפוטר במים ומלח סדומית לפי שאינם ניכרין ולית להו דין ממון וחשיבות אף על גב דבאיסורין דעלמא לא בטיל ואתא רב ספרא ואהדר עליה דר' אושעיא ואמר ליה בלשון כבוד משה שפיר קאמר להו ר' אבא דאיהו לאו טעמא דקא סלקא דעתיה אתי עלה אלא איהו הכי קאמר דמים ומלח אלו חשיבי בהאי עיסה ודין ממון אית בהו אע"ג דבאנפי נפשייהו לית להו חשיבותא וכי לא שמיע להו הא דאמר ר' חייא קטיספאה הבורר צרור מתוך גרנו של חברו נותן לו דמי חטים אלמא כילא חסריה ליה ה"נ כילא חסריה פי' דכי היכי דהתם צרור באנפי נפשיה לא חשיב וכיון דחשיב בגרנו שממלא המדה חשיב ממון ה"נ אע"ג דמים ומלח שבעיסה לית להו חשיבותא באנפי נפשייהו כיון שהעיסה חשובה יותר מחמתם והיא גדולה ג"כ יותר בשבילם ראוי הוא שיחשב ממון ומשלו של ר' אבא למי שנתערב לו מעט חטים בחטים מועטים של חברו דמיחייב לשלומי ליה דכיון דחסריה מכילא דיליה ואוסיף בחטים דחבריה ואע"ג דאינהו באנפי נפשייהו לא חשיבי ואביי דחייה להא דשאני התם משום דהוי ממון שיש לו תובעין פי' דלגבי תביעת ממון הוא דאיכא למימר הכי כיון דמ"מ הא חסריה אבל גבי דינין דעלמא שנפל ממון אחרים אע"ג דעביד ביה חשיבותא בתר דידיה אזלינן ולא הוי ממון ואפי' יש לו בעלים הילכך הכא לגבי תחומין אפי' היו המים והמלח גזולין ויש להם בעלים כיון דהשתא לאו בדין תביעת ממון איירינן דינא הוא דבטיל כיון דחשיב באנפי נפשיה ולא יפה כחו מפני שיש לו בעלים דהא לגבי בטול אסורין ובטול טומאה דעלמא לא חשיב טפי מפני שהאיסור המתערב יהא לו בעלים כיון דלא חשיב באנפי נפשיה בגופיה ומיבטל ברוב או בששים וה"נ ליבטיל מים ומלח לגבי עיסה ולא ליהוי ממון אפילו יש לו בעלים ועל הא אוריך אביי טובא למידחייה לדר' אבא ואידחייה לה ואתי רב אשי ופריק דכיון דדבר זה יש לו מתירין למוצאי י"ט והרי אנו מחמירין בעלמא בכל מקום שיש לו מתירין לאסור באלף במינו מיהת אע"פ שהאיסור מדרבנן ודבר מועט הוא חשיב למיסר ה"נ אין מים ומלח בטלין אפי' בעיסה שהן מין בשאינו מינו ואפי' בתחומין דרבנן וניתן להו דין ממון וליסרו הכא (כהא) כי היכי דאסרי' בשאר איסורים דלא אזלינן בתר חשיבות ממון זה פי' דברי רבינו ז"ל ובדידיה אתפרש לן אגב גררא שמטתא דהתם דקשיא טובא ובעיא צילותא. ונקטינן כדמעיקרא דדבר שיש לו מתירין במינו במשהו ושלא במינו בנותן טעם בר מחמץ בפסח: