ריטב"א על נדרים כ.

נדר בחרם. גם שאמר ככר זה בחרם וסתמו להחמיר והוא פי' אחר זמן ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים פי' מצודות דגים או מה שמטילין מהספינות לים כשהוא סוער להקל מעליהם וכל שכן אם אמר לחרמי כהנים והרי הוא נאמן כדמפרש ואזיל והא כן באומר ה"ז חרם או ה"ז עלי כחרם וכן באומר ה"ז עלי חרם:

נדר בקרבן ואמר לא נתכוונתי אלא שיהא זה עלי כקרבן וכקרבן של מלכים. אמר הרי עצמי אסור עליך ואמר לא נתכוונתי אלא לעצם שהנחתי לי בביתי להיות נודר בו:

נאמן בכולם. פי' להקל:

ועל כלן אין נשאלין לחכם. מפרש בגמ' [דף כ.] דה"ק אין צריכין שאלה לחכם ומותרין הן מאיליהן במה דברים אמורים בת"ח דליכא למיחש ביה דאתי למיסרך אבל בע"ה דאתי למ"ד ה"ז חייב לנהוג איסור בנדרו עד שישאל ויתירו לו ולא עוד אלא שכשבאין לישאל עונשין אותן ומפרש בגמרא שאם הקל בנדרו לנהוג בו היתר קודם שאלה אין מתירין לו עד (שישאל) שינהג איסור במספר הימים שנהג היתר:

ומחמירין עליו. מפרש בגמ' דאע"ג דבנדרים דעלמא מתירין בפתח חרטה הכא אין מתירין לו אלא בפתח אחר דברי ר"מ:

וחכ"א פותחין להם פתח ממקום אחר. פי' רבנן אתרווייהו פליגי שאין עונשין אותו לנהוג איסור כימים שנהג היתר כיון שאינו נדר מה"ת אבל בנדר מה"ת מודו רבנן דעונשין וסברין נמי דאין מחמירין בזה יותר משאר נדרים שלא להתירו בפתח חרטה דכיון דמדינא לא בעי שום פתח וממילא שרי מסתייה דנצרכיניה שאלה. ופתח ממקום אחר לאו דוקא אלא ה"פ שאין מתירין לו מצד שאין הנדר כלום כפירושו אלא מצריכין לו התרה ע"י פתח כשאר נדרים ואפי' בפתח חרטה שהוא קל יותר משאר פתחים דחרטה נמי פתח הוא כדבעינן לפרושי באידך פרקין:

גמ' פריש רב יהודה דה"ק וכו'. כבר פירשנוה במשנתינו והלכתא כרבנן דבהא אין עונשים אותם ולא מחמירין עליהם אבל בנדרים דאורייתא עונשין אותן:

כדתניא מי שנזר. פי' שנדר בנזיר ועבר על נזירותו אין נזקקין לו להתירו ע"י שום פתח עד שינהוג איסור אחר שעבר על נזירותו כימים שנהג היתר דברי רבי יהודה רבי יוסי אומר בנזירות מועטת שאינה יותר משלשים יום אבל בנזירות מרובה שהיא יותר משלשים יום אע"פ שנהג היתר בעבירה כמה ימים דיו לקנסו לנהוג איסור שלשים יום כסתם נזירות שהוא שלשים יום וכן הלכה:

אמר רב יוסף הואיל ואמרי רבנן דבנדרים דאורייתא אין נזקקין לו. עד שינהוג איסור כימים שנהג היתר או שלשים יום האי בי דינא דמזדקקי ליה למשרייה מקמי הכי אע"ג דאהני לא עבדי שפיר:

רב אחא בר יעקב אמר משמתינן ליה לההוא בי דינא. וכתב רבינו ז"ל דה"ה דמשמתינן לההוא ב"ד דלא פתח להני נדרים דמתניתין פתח ממקום אחר אלא שמלמד אותן שהן מותרים ע"כ ומסתברא דהא חמיר דמשמתינן לב"ד דעבדו הכי לפי שנהגו קלות ראש לעמי הארץ בנדרים והנודר אסור עד שיתירוהו ע"י פתח חרטה או פתח אחר משא"כ באידך דשרו ליה לאלתר מקמי דליענשוה דהיתרם היתר ומענשינן לבי דינא:

כתוב בתוס' וז"ל מעשה באחד שנדר מכל פירות שבעולם חוץ מדגן ועבר על נדרו ובא לישאל לפני הרב ונזקק לו לאלתר [והתירו] ולא הזקיקו לנהוג איסור כימים שנהג בהן היתר ולכאורה לא היה ליה לאזדקוקי ליה אפי' לרבנן דהא נדרא דאורייתא הוא אלא שטענת הרב היתה שאם אתה מזקיקו לנהוג איסור אתה מכשילו שהרי נדר בדבר שא"א לו לעמוד עליו ועוד שאם לא יהנה מפירות שבעולם יתרפה וסר כחו ולא יוכל להתעסק במלאכת שמים לכך נזקק לו מיד אך החמיר עניו במקום העונש שלא להתירו בחרטה אלא בקש לו פתח ממקום אחר והחמיר עליו בכך לפי שעבר על נדרו הא למי שלא עבר על נדרו ובא לישאל עליו פותחין לו בחרטה דהכי קי"ל בפרקין דלקמן [דף כב:]: