ריטב"א על נדרים יג:

הא דאמר הי קרבן מותר. דהי קרבן הוי כאומר (ד) הי קרבן שהוא לשון שבועה ולא מידי קאמר ובאומר הא קרבן בה"א קמוצה י"א שהוא כמו הקרבן שהוא אסור וי"א שהוא כמו הי קרבן שהוא מותר ויותר נראה כלשון ראשון מדלא שבקינן מתני' כפשטה בהא ואוקימנא באומר הי קרבן:

מתני' האומר לחבירו קונם פי מדבר עמך ידי עושה עמך ורגלי מהלכת עמך אסור. פירוש אסור לדבר עמו ולעשות עמו מלאכה ולהלך עמו ובגמ' מפרש לה:

גמ' ורמינהי חומר בנדרים מבשבועות. פי' קס"ד דכי קאמר קונם פי מדבר עמך ידי עושה עמך לאו אפה ויד קאי דעביד ליה קונם אלא אדבור ומעשה קאי כאילו אמר קונם מה שפי מדבר עמך ומה שידי עושה לך ומה שרגלי מהלכת לך ולהכי קשיא ליה דהא דבור ומעשה והילוך דבר שאין בו ממש הוא והיכי חייל עליה קונם (ה) דהתנן שהנדרים אינם חלין על דבר שאין בו ממש כגון שינה ודבור והלוך וכיוצא בו א"נ באומר קונם שלא אוכל ולא אעשה דכלם דבר שאין בו ממש וטעמא דלא חייל קונם בדבר שאין בו ממש משום דנדרי איסר הוי מידי דאיסור חפצא ודבר דלית ביה ממש לאו מידי דתפיס ביה איסורא אבל שבועה דהוי איסור גברא לעשות או שלא לעשות חיילא אפילו על דבר שאין בו ממש ופריק רב יהודה מתניתין באומר יאסר פי לדבורי ידי למעשי רגלי להלוכי פירש ר"ח ז"ל דלאו תרוצי מתרצינן מתניתין דמיירי באומר כן דוקא דא"כ היכי אמרינן בסמוך דיקא נמי דקתני קונם פי דהא אנן מתרצינן לישנא דמתני' דלאו הכי קתני אלא שאומר יאסר פי לדבורי והיכי דיקא לן מיניה מידי אלא ודאי דמתני' לא מתרצינן לה אלא כדקיימא קיימא דאמר קונם פי קונם ידי אלא דמפרשינן דקונם לאו אדבור ומעשה והלוך קאי דהוי דבר שאין בו ממש כדהוה קס"ד אלא אפה ויד ורגל קאי שהם דברים שיש בהן ממש וחייל בהו איסורא והוי כאילו אמר בפירוש יאסר פי לדבורי ידי למעשי רגלי להלוכי:

ואשכחן דכוותה במסכת גיטין [דף עג:] באומר מעת שאני בעולם כדכתיבנא התם וזהו מה שכתב רבינו ז"ל כלומר נעשה כאומר יאסר פה לדבורי וכו':

והא דתנן חומר בנדרים מבשבועות שהנדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות מה שאין כן בשבועות. פירוש שאם אמר קונם מצה בלילי פסח עלי או קונם סוכה עלי אסור לאכול מצה בלילי הפסח ואסור לישב בסוכה ואם אכל או ישב עובר על בל יחל משא"כ בשבועה שאם אמר שבועה שלא אשב בסוכה ושלא אוכל מצה בלילי פסח לא חיילא עליה שבועה והיה לוקה משום שבועת שוא והיו כופין אותו לאכול מצה ולישב בסוכה כמו שהיו כופין על קיום המצות עד שתצא נפשו. מיהו דוקא כשנשבע לבטל המצוה ממש אבל אם נשבע בכולל על דברים מותרים ואסורים מגו דחיילא שבועה אדברים מותרים חיילא נמי אדברים אסורים לענין בל יחל מיהת וכדאמרינן בירושלמי דשבועות שבועה שלא אוכל מצה בליל הפסח היה לוקה ואוכל מצה בלילי פסח שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בליל הפסח:

מיהו כי אמרינן דשבועה חיילא בביטול מצות בכולל דוקא בשנשבע לבטל מצות עשה דכי מקיים שבועתו ובטיל עשה הוה ליה שב וא"ת והא עדיף מלבטל שבועה בידים בקיום עשה כיון דהוי בכולל דחיילא אבל אם נשבע לבטל לא תעשה אפילו בכולל כגון שנשבע שיאכל נבלות ושחוטות לא חיילא שבועה שיאכל נבלה דלא אמרינן דלידחי ל"ת של תורה ומוטב הוא שישב ואל יקיים שבועתו:

וטעמא דלא חיילא שבועה על מצות עשה וחייל עלייהו קונם משום דמצות חיוב גברא ושבועות איסור גברא ולהכי לא חיילי עליה שכבר הוא מושבע מהר סיני וחייב עצמו לעשות אבל קונם הוא איסור חפצא שאסר המצוה והסוכה עליו וקיום המצוה חיוב גברא ואין מאכילין את האדם דבר האסור לו ומהאי טעמא נמי חייל קונם על מצות ל"ת או על שבועה לקיים שאם נשבע שלא יאכל ככר זו ואח"כ אסרה בקונם אסור לאכלה ואין שבועה חלה על איסור קונם אם נשבע שלא יאכלנה אחר שאסרה בקונם שאין שבועה חלה על מה שנאסר באיסור גברא ולא באיסור חפצא וכן אמר בירושלמי אבל בדבר אחד מכיון שהזכיר עליו שבועה עשאו כנבלה מכאן ואילך כמחל שבועות על האיסורין ואין שבועות חלין על האיסורין כלומר שאין שבועה חלה על שבועה א"ר יודן והוא שהזכיר נדר ואחר כך הזכיר שבועה כלומר שאסרו בקונם ואחר כך נשבע שלא יאכלנו אבל אם הזכיר שבועה ואח"כ הזכיר נדר נדרים חלין על האיסורין פירוש שאם נשבע שלא יאכל ככר זה ואח"כ אסרו בקונם א"נ שאסר נבלה עליו חייל עליה קונם לקיים לא תעשה שבו ואם אכלו לוקה נמי משום בל יחל דקונם אע"ג דאין שבועה חלה על שבועה אפינו לקיים:

וטעמא כדאמרן דנבלה זו או ככר זה שנשבע שלא יאכלנו לא חל על עצמו איסור אלא הוא נאסר בהן הילכך חייל עלייהו איסור קונם דהוי איסור חפצא ואסר להו נמצאת אומר שהנדרים הבאים שלא לעשות חלין על שבועות ועל המצות כשאסרם עליו שלא לעשות בין לקיום השבועה והמצוה של לא תעשה בין בבטול השבועה והמצוה של עשה אבל נדר עשה ליכא כלל בדבר הרשות דליכא מידי דמיתסר עליה ושבועה אינה חלה על ביטול מצות של ל"ת אפילו בכולל ולא על ביטול שבועה ולא על הנדר אבל שבועה חלה על קיום מצות עשה מדרב גידל [לעיל דף ח.] וכדכתיב נשבעתי ואקיימה וחלה על ביטול מצות עשה בכולל:

ודין נדר על נדר אם הוא חל אם לאו יתבאר לפנינו במשנת יש נדר בתוך נדר דנדר נזירות חיילא על נזירות כדילפינן לעיל בפרקין [דף ג.] מדכתיב נזיר להזיר ומסתברא דה"ה לנדרים מכיון דאתקוש וכדבעינן למימר קמן וקשיא לן הא דאמרינן במסכת נזיר בפ"ק [דף ד:] מיין ושכר יזיר לעשות יין מצוה כיין הרשות ופרכינן מאי ניהו יין מצוה אי לימא קדושא ואבדלתא מושבע ועומד מהר סיני הוא דאלמא אין נזירות חלה על ביטול מצות עשה ואמאי והא אמרינן דנדרים חלין על ביטול מצוה משום דהוי איסור חפצא ונזירות נמי איסור חפצא הוא תירץ רת"ם ז"ל דהתם איתמוהי אתמהי אי לימא קדושא ואבדלתא וכי מושבע מהר סיני הוא למשתי יין קדושא ואבדלתא מדאורייתא דאמרינן דאתא קרא למיסריה אנזיר והא מדאורייתא ליכא מצוה לקדש ולא להבדיל על היין דמדאורייתא בקדוש בברכה סגי ורבנן הוא דתקון על היין או על הפת ובמקום סעודה והיכי איצטריך קרא לריבויא ואוקימנא [שם דף ה.] כי הא דאמר רבא שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר אתא נזירות חייל על שבועה משום דנזירות איסור חפצא וקבלנו מרבותינו ז"ל דאפילו במצות של דבריהם אין השבועה חלה והכי משמע במכילתין קצת בשבועות:

דיקא נמי דקתני פי מדבר עמך וכו' ולא קתני שאיני מדבר עמך. פירוש דכי האי גוונא הוי דבר שאין בו ממש ואפילו ידות לא הויין ולא מיחייב מדאורייתא כלל ולא דמי לאיני אוכל ואיני טועם לך דמיחייב משום ידות מיהת מטעמא דפרישנא לעיל:

וכתב רבינו ז"ל ונדרים שאין בהן ממש נמי עובר עליהם בבל יחל דרבנן אלא דקושטא דמילתא שני ליה דקונם הוי מדאורייתא כדדייקא מתניתין:

כתב רבינו ז"ל ירושלמי אם אמר ידי עושה עמך וכו'. פירוש מי שאסר ידיו למעשיו על חבירו שחבירו אסור ליהנות ממעשה ידיו והאוסר ההוא עשה לו מלאכה למודר ממנו ויש לו לפרוע לו שכרו כדי שלא יהנה ממעשה ידיו כמה הוא חייב ליתן לו כדי שכרו כפועל מן השוק או כדי מה ששוה הקרקע אי הכלי יותר מפני אותה מלאכה דהשתא לא אתהני מיניה כלום ולא איפשיטא הילכך נקטינן לחומרא ונותן לו כדי הניית הקרקע וכדי גדירת תנור:

חולין שאוכל לך כבשר חזיר כע"ז כעורות לבובין וכו'. פי' שאומר מה שאוכל משלך יהא אסור עלי כאחד מכל אלו שהן דברים האסורין לא אמר כלום ואפילו משום ידות לא מיחייב מפני שתלה איסורו בדבר האסור איסור גברא והתורה אמרה [במדבר ל] כי ידור נדר עד שידור בדבר הנדור שהוא איסור חפצא ואע"ג דכי אמר דבר זה עלי אסור לחוד מיחייב משום ידות התם משום דאמרינן מסתמא דאסור כקרבן קאמר אבל השתא דפירש כחזיר הפסיד דבורו הראשון וטעמא דמילתא משום דחזיר ונבלה אין גופן אסור איסור חפצא אלא כי האדם אסור לאכלן וא"כ קונם דהוי איסור חפצא היכי שייך לומר שיהא אסור כנבילה שהרי נבלה אין איסור בגופה יותר מהיתר דעלמא והוי כאומר ככר זה אסור כבשר חולין שלא אמר כלום ומטעם זה אומר מורי נר"ו דדוקא נדרים הוא דלא חיילי כי מתפיס להו בדברים האסורים אבל שבועות שהתפיסם ותלה איסורם באיסור חפצא הויא לה שבועה שאם אמר שבועה שלא אוכל ככר זה כקרבן שבועה הוי אף על גב דשבועה איסור גברא וקרבן איסור חפצא מכל מקום הוא אינו מדבר בגוף הככר ואינו משוה אותו לקרבן דהא לא קאמר אלא שלא יאכלנו כמו שאינו אוכל הקרבן מאיזה טעם שאיני אוכל הקרבן ודבר ברור הוא זה ואף על גב דכתיב [שם] או השבע שבועה לא דרשינן ליה עד שישבע בדבר המושבע כדדרשינן מכי ידור נדר עד שידור בדבר הנדור דהתם איכא טעמא והכא ליכא טעמא וקרא דהשבע שבועה הא דרשינן ליה בספרי ללמד שהשבועה חלה על דבר שאין בו ממש ובירושלמי דרשינן ליה לרבות שהידות כשבועות וכי תימא כיון דאיכא האי הפרשה בין נדרים לשבועות אמאי לא מני לה בדברים שיש בין נדרים לשבועות ולימא חומר בנדרים שאינן נתפסין בדבר האסור משא"כ בשבועות שנתפסין בין בדבר האסור בין בדבר הנדור איכא למימר משום דנדרים זימנין דמיתלו בדבר האסור כגון שאמר ככר זה עלי אסור שלא אוכלנו כנבלה דהשתא לא מדמי איסור ככר לנבלה אלא שהככר אסר עליו כקרבן שלא יאכלנו כמו שאינו אוכל נבלה אבל יהא מותר לו בהנאה דהשתא דמי לשבועה שתולה אכילה זו באכילה זו. רבינו נר"ו:

והא דקתני מתני' (בלי כ"ף) בשר חזיר ונבלה וע"ז וכולהו אידך פירש"י ז"ל דפתח בדברים המותרים בהנאה כבשר חזיר והדר אמר ע"ז שהיא אסורה בהנאה והדר קתני דברים שיש להם טומאה דאורייתא דהיינו נבלה וטרפה והדר קתני שטומאתן חמורה יותר כשקצים ורמשים שמטמאים בכעדשה והדר קתני דברים שיש מיתה באכילתן כגון חלות ותרומות ולא הוו דבר הנדור שקודם שקרא להם שם חלה או תרומה היו אסורים משום טבל:

האומר לאשתו הרי את עלי כאימא. פירוש ותולה איסורה בדבר האסור ולא מהני מדאורייתא כלל אלא דרבנן אמור שיהא אסור עד שיפתחו לו פתח התרה כדי שלא יקל ראשו לכך שאם אתה מתירו בזה יהא רגיל בכך ויבא לאסרה איסור גמור כקרבן ובאשתו מיהת קפדינן בהכי משום שלום ביתו אבל באידך דרישא שבינו ובין חבירו לא גזרו חכמים להצריכו היתרא שמא יקל ראשו בכך דמה לנו אם יאסור נכסי חבירו עליו לגמרי ולקמן [דף יד:] דגזרינן בעם הארץ שנודר בתורה דמחתא אארעא התם משום דעם הארץ לא ידע בין הנודר בה או במה שכתוב בה ואי שרית כשנדר בה שרי איהו כשנדר במה שבתוכה אבל בהני דמתני' לא טעי דמשרי נמי כשאומר כקרבן: