ריטב"א על קידושין מח.

ומלוה ע"פ במאי פליגי בדרב הונא אמר רב דאמר מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה כתבתיה לזו ג"כ בארוכה בפירקא קמא דגיטין ואפריש תרומתי בכאן תרי ממאה דהא דאמר מנה לי בידך דוקא דאית ליה מלוה או פקדון אצל זה דאחתו גביה אבל אם אין לממחה אצלו כלום אלא שאמר לחנוני וכיוצא בזה הלויני מנה ותנוהו לזה אע"פ שקבל עליו יכול לחזור בו אלא א"כ פטרו אידך לממחה ע"כ וכדמוכח בפרק המקבל כדכתיבנא התם ודקאמר תנהו לפלוני ל"ש תנהו לפלוני במתנה שאני נותן לו דומיא דהא דאשה או בפרעון חוב שאני חייב לו ואפילו אין המקבל מצוי בכאן אלא שלוחו כדמוכח בפ' החובל דאמרינן אנן יד עניי אנן וזכינן להו לעניי מדין מעמד שלשתן וכדפרישית בפירקא דמכילתין מיהו ליתא ע"י שלוחו של ממחה כדמוכח מעובדא דאיסור גיורא דאמר רבא אי במעמד שלשתן אי שלח לי לא אתיא דאלמא ליתא על ידי שליח והא דאמרינן דקנה היינו כשקבל עליו מדעתו אבל בעל כרחו לא דהא דין מעמד שלשתן לאו הקנאה דמלוה היא אלא שעבוד שמשעבד לוה כדמוכח בפרקא קמא דגיטין ואין לוה משתעבד אלא מדעתו והא דאמר רבא אי שלח לי לא אתינא הוא הדין דמצי למימר לא מקבילנא עלאי אלא דנקט קושטא דמילתא מאי דניחא ליה טפי ואע"ג דמדעתיה היא איצטרך מעמד שלשתן אפילו בפקדון דאף על גב דתניא התם ברשות הלה המופקדין אצלו כיון שקבל עליו קנה לוקח התם הוא היכא דקאי פקדון בחצר המשתמרת דקנתה לו חצרו לזה אבל אם הוא ברשות אחרים או באגם ליכא למימר הכי לא קנה עד דאיכא דין מעמד שלשתן ודין מעמד שלשתן איתיה בכל דבר שגופו ממון ולאפוקי שטר דבעי כתיבה ומסירה ולא מיקני במעמד ג' במופקד אצל אחרים שקיבל עליו ליתנו לזה דמאי מהני להאי קבלתו אבל בפקדון דעלמא כיון דקבל עליו זה נתרוקנה רשות מפקיד מעליו ונתחייב זה ליתנו לו וזה מבואר. ודין מעמד שלשתן איתא אפילו בגוי בין שהוא ממחה או נמחה או מקבל עליו ליתן אין הישראל האחר חוזר בו וכל היכא דאמרי הכא קנה היינו למימרא דלא מצי זה שקבל עליו לחזור בו ולא הממחה אבל הנמחה יכול לחזור בו כל זמן שלא פטרו בפירוש לממחה שהרי אלו היה הממחה נפטר מחובו על פיו של זה שקיבל עליו הא מדינא מחייב ליה מזה שקבל עליו כיון שהוציא שעבודו על פיו של זה והיכי אמרינן בבבא בתרא דדין מעמד שלשתן הלכתא בלא טעמא לגמרי אפילו במקבל עליו לתת לב"ח בחובו אלא ודאי כדאמרן ושלא כדעת רבים וגדולים כמו שהארכנו במקומו. מפי רבינו נר"ו:

מר סבר כי אמר רב בפקדון אבל מלוה לא ומר סבר לא שנא מלוה ולא שנא פקדון והתם בדוכתה אסיקנא דאיתא בין במלוה בין בפקדון כדקאמר רבי מאיר הכא. ותמיהא מילתא טובא אדאוקים דפלוגתא אם איתיה לדרב במלוה או לאו ואוקי לרבנן דלא כהלכתא טמא דכ"ע אית להו דאיתא לדרב אפי' במלוה ובהא פליגי או בדשמואל דחזר ומחלו מחול או דמר סבר סמכה דעתה ומ"ס לא סמכה דעתה כדאוקים פלוגתייהו בשטר חוב. וכי תימא א"כ תרתי למה לי איכא למימר דקתני מלוה בשטר להודיעך כחן דרבנן דאפילו במלוה בשטר לא סמכא דעתה וקתני מלוה על פה להודיעך כחו דרבי מאיר דאפילו במלוה על פה סמכא דעתה. וליכא למימר דהכא אם איתיה למעמד שלשתן דכ"ע סמכא דעתה דלא לימחול דכסיפא ליה מילתא כיון דהיה במעמד שלשתן. ויש מרבותינו ז"ל שכתבו דמהכא שמעינן שכל שנתן במעמד שלשתן שוב אינו יכול למחול והדין אמת כמו שכתבנו בפירקא קמא דגיטין אבל הראייה אינה נכונה דאיכא למימר דודאי למאי דאוקים פלוגתא דשטר חוב דמר סבר סמכה דעתה ומר סבר לא סמכה דעתה ה"נ דמוקמיה אידך דמלוה על פה בהכי אבל אידך אוקימתא דהוי מוקמי לה לפלוגתא דרבי ורבנן או בדרב פפא לא אפשר לאוקמה הא דמלוה על פה כדשמואל דאם כן בטלה לה אוקימתא דשטר חוב דאמרי' דבשטר חוב נמי כדשמואל או בסמכא דעתה פליגי ואי אמרינן תרתי לי אמרינן דחדא להודיעך כחן דרבנן וחדא להודיעך כחו דרבי מאיר משום הכי אוקימנא דפליגי בדרב דהשתא ליכא למימר דבשטר חוב נמי פליגי בדרב דא"כ תרתי למה לי דהא ודאי ליכא שום רבותא במלוה בשטר חוב טפי ממלוה על פה ולא במלוה ע"פ יותר משטר חוב לקנות במעמד שלשתן ומחדא אתיא אידך בין לר"מ בין לרבנן אלא ודאי דבשטר חוב פליגי בדרבי או בדרב פפא וזה מבואר. מיהו בעיקר הדין אמת דמעמד שלשתן שעבוד הלוה היא ולא מהניא ליה מחילה דמלוה כמו שביארנו במקומו ושם דחינו יפה כל הראיות שהביאו הראשונים נוחי נפש לומר דמחילה מהני ביה והשתא דקי"ל דמלוה על פה במעמד שלשתן קנה ואינו יכול למחול אם קדש בה את האשה מקודשת דאמר רבנן אינה מקודשת דחוי בעלמא הוא דלא תהוי דרב תנאי אבל קושטא דמלתא דבשטר חוב פליגי במלוה דידה כדרב דרב דאמר כרבנן ובמלוה דאחרים פליגי כדשמואל אי נמי דמר סבר סמכא דעתא סבר לא סמכא דעתה. ולא הביא רבינו בהלכותיו הא מתני' משום דהא פסק במלוה דידה כרב וכ"ש במלוה דאחרים דלא סמכא דעתה ולא כתב דין דמלוה דאחרים במעמד שלשתן דסבר ז"ל דבהא נמי דלא סמכא דעתה משום מחילה ובהא ליתא לסברא דיליה דבמלוה במעמד שלשתן לא מצי מחיל וסמכא דעתא ומקודשת והוא הדין במלוה שיש עליה משכון בין דידה בין דאחרים דהא קני ליה למשכון מדרבי יצחק ודעתה אמשכון מדר' יוסי ברבי יהודה כדכתיבנא בפרק קמא ובמשכון דאחרים ליכא למיחש דהא לא מצי מחיל ליה הלכך שפיר מיקדשא ביה:

גרסת רש"י ז"ל וחכמים אומרים שמין את הנייר אם יש בו שוה פרוטה מקודשה ולא גרסינן ואם לאו אינה מקודשת משום דבכולה אוקמתא דמוקמי בשמעתין לרבנן ספוקי מספקא להו ואע"ג דאין בו שוה פרוטה מקודשת לחומרא והא דאמרי רבנן שמין את הנייר מסתברא דר"מ מודה נמי בהא דהא טעמא דמסתבר הוא שדעתו לקדשה במה שאפשר ואפי' למאן דאמר לקמן דמלוה ופרוטה דעתה אמלוה התם הוא היכא דזכיא אתרווייהו אבל הכא דלית לה מלוה ולא מיקדשא במידי אחריני דעתה אנייר דמלוה אין כאן ופרוטה יש כאן לא איירי בה רבי מאיר משום דלא שכיח דתהוי ביה ש"פ תדע דהא רבנן דמתני' דלעיל דאמרי אינה מקודשת ולא אמרי שמין את הנייר וליכא למקשי דרבנן אדרבנן אלא ודאי דלעיל לא איירי בו דלא שכיח וכיון דאמרי מילתא פסיקתא בענין החוב שאינה מקודשת בו לא איירי בדין הנייר אבל הכא דלא מצי למימר דין ברור בקדושי החוב לא סגיא דלא איירי בקדושי הנייר תדע שכן הוא מדקאמרי' בגמ' דרבנן ספוקי מספקא להו ואי ס"ד דלר"מ אינה מקודשת אפי' בנייר אע"פ שיש בו ש"פ אמאי תלינן להו בספיקא נימא דלעולם כר"מ ס"ל בחדא דאינה מקודשת מדין החוב או שטר אירוסין ופליגי עלי' בנייר אלא ודאי ש"מ דלר"מ ג"כ שמין את הנייר וכיון דאודו ליה רבנן בהא ולא איירי כלל באידך שמעינן דספוקי מספקא להו וכן כתב רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל:

אילימא בשטר חוב דאחרים קשיא דרבי מאיר אדר"מ והוא הדין דרבנן אדרבנן אלא דכיון דאין דעתו מפורשת בברייתא לא נקיט ליה וכיון דאמרינן דר"מ מודה דשמין את הנייר שמעינן דאע"ג דלר"מ לא זכתה בשעבוד זכתה בנייר מיהת במסירה כדכתיבנא בב"ב ולרבנן נמי מספקא להו ואם לא זכתה בשעבוד אפ"ה זכתה בנייר וכן עיקר. הכא במאי עסקי' כגון שקדשה בשטר אירוסין כו' והא קי"ל כרבי אליעזר דאמר עידי מסירה כרתי וקיימא לן נמי דכתובה שלא לשמה או שלא מדעתה אינה מוקדשת:

נימא כתנאי התקדשי לי בשט"ח כו'. עד דכ"ע ישנ' לשכירות מתחלה ועד סוף ואם לא עשה אלא מקצת משתלם לפי שחשבון וכן אם נאנס הכל משתלם מן הבעלים דמלוה היא גבייהו מיהו אין זמנו ליפרע אלא בסוף מלאכתו דקיימא לן שכירות אינה משתלמת אלא בסוף ופועל שיכול לחזור בחצי היום היינו סוף מלאכתו ולפיכך נוטל שכר חצי היום וכל תוך מלאכתו תוך זמן הוא לגבותו אפילו מיתומים קטנים וכן קבלתי מפי מורי נר"ו:

והא דאמרינן מר סבר אין לשכירות אלא בסוף. פי' בסוף כשמחזירו לבעלים דאי בסוף בשהשלים מלאכתו א"כ מיד נעשה מלוה וכי מהדר ליה הוה מקדש במלוה אלא ודאי כדאמרן: