ריטב"א על קידושין מז:

הא דרב הונא דאמר השואל קרדום מחברו בקע בו קנאו לא בקע בו לא קנאו תמיהא מילתא דהא שאלה מתנה ליומא הוא על מנת להחזיר ואמאי לא קנייה שואל במשיכה כמתנת מטלטלין דעלמא דהוה לזמן דמקניא במשיכה. ותו כיון דלא מיקני במשיכה אמאי מיקני בביקוע שלא מצינו קנין זה בשום מקום שיהא כלי נקנה בהתחלת מלאכה ותירץ לי רבינו נר"ו דלהכי לא מיקני כלי בשאלה במשיכה משום דבשאלה לא מיקני ליה גוף הכלי כלל אלא תשמיש שבו ואין התשמיש ההוא ראוי לקנות במשיכה כשם שאין אותיות נקנית במסירה לחוד לענין שעבוד שבהם שאין משיכה קונה אלא במשך גוף הדבר הנקנה וכי תימא דהכא קנין הגוף איכא לתשמישו דומיא דנותן דקל לפירותיו וכיוצא בו דמיקני בחזקת קרקע וכן בנותן כלי לתשמישו דמשמע דנקנה במשיכה. איכא למימר דאנן לא אשכחן הקנאת גוף לפירות אלא בקרקע העושה פירות שפירות יוצאין מגופו ומשום הכי מהניא להו קנין גוף הקרקע ובנותן בית לדירה מכיון דקרקע עולם הוא וחזי לפירות ממש חזי לאקנויי לדירתו אבל בנותן כלי לתשמישו שאין התשמיש דבר יוצא מגופו לא שמענו שיהא נקנה במשיכה ולא בקנין בשום מקום ואפילו את"ל דנותן כלי לפירות ותשמיש קונה במשיכה התם גופא ממש מקני לפירותיו לאותו זמן ואין מקבל המתנה חייב באונסין מן הסתם תוך הזמן ההוא אלא א"כ מתחייב בכך דהוה בחיובא אחרינא ואפילו בנותן על מנת כן חיובא הוא דרמי נותן אמקבל אבל גופא אקנו ליה מה שאין כן בשואל דלא מיקני ליה גופא דהא מתחייב מסתמא באונסי ואלו הוה קני ליה היכי מחייב סתמא באונסי ממונו אלא ודאי דלא קני גופא ואפי' פטרו משאיל מן האונסין פטורא אחרינא הוא אבל גופא לא מקני ליה בשום שאלה ולפיכך אינו נקנה במשיכה ובהגבהה. והא דמיקני בביקוע לאו דינא הוא אלא תקנתא דרבנן שתקנו כן כדי שיהא קיום לדבריהם שלא יחזיר בו בחצי מלאכתו של זה ויפסיד פעולתו כדתקינו בפועלים שהתחילו במלאכה כדאיתא בפרק האומנין והיינו מאי דאמר רשב"א דמלוה ברשות בעלים לחזרה דכיון דלוה חייב באונסיה ולא יהיב ליה גופא אלא תשמיש המעות לא מקניא ללוה במשיכה עד שיתחיל להוציא ממנה. מיהו לית הלכתא כרב הונא אלא כרבי אלעזר דאמר התם בפרק השואל כשם שתקנו משיכה בלקוחית דמדאורייתא מעות קונות כרבי יוחנן ותקנו משיכה כך תקנו משיכה בשומרין בין בשאר שומרין דלא קני גופא כלל ואין להם הנאה בגוף הדבר הנפקד ואינם מתכוונים לקנות ומדינא אין משיכה מועלת בהם בין בשואל דאית ליה הנאה אלא דלא קני גופא כדאמרן ומדינא לא מהניא משיכה בה אלא דרבנן תקון הכי והתם תניא כותיה דרבי אלעזר מתניתין דהכא נמי כפשטה רבנן כרבי אלעזר קיימא אלא דרב הונא משני לה לדעתיה הלכך שאלה נקנית במשיכה כדין מתנה וה"ה למלוה ואפי' כולה בעינה ואם קדש בה את האשה אינה מקודשת כרב מפי מורי רבינו נר"ו:

לימא כתנאי התקדשי לי בשטר חוב או שהיה לה מלוה אצל אחרים והרשה עליהם. פירש"י ז"ל שכתב לה הרשאה עליה. ולא נהירא דאי בלא הרשאה נתנה לה כראוי למה לי הרשאה הא בהדיא מוכח בפרק גט פשוט דכיון שהקנה חובו לחבירו כראוי תו לא בעי הרשאה אחריתי כדכתיבא התם שלא כדברי הראב"ד ז"ל ואי דלא אקנייה ניהלה כראוי הרשאה מאי מהניא דהא בהרשאה לא קניא מידי בגוף המלוה ואינה אלא נתינת רשות כעין שליחות ובמאי מיקדשא בדברים בעלמא. לכך יש לפרש והרשה עליהם שהשליטה עליהם עד שזכתה בהם ונקט האי לישנא משום דבמלוה על פה איירינן דלית ליה שום הקנאה ממלוה אלא במעמד שלשתן וההיא נמי לאו הקנאה היא דמלוה היא אלא שעבוד שמשתעבד הלוה לזה כדכתיבנא במסכת גיטין וברשות המלוה ואמירתו נתחייב לה הלוה במעמד שלשתן ולהכי לא קתני ונתנה לה אלא והרשה עליהן כנ"ל:

לעולם שטר חוב דאחרים ובמלוה בשטר ובמלוה על פה קמפליגי. פירוש ודקאמרת היינו מלוה ביד אחרים אצטריך לפרושי בהדיא מלוה בשטר ומלוה על פה משום דבכל חדא מנייהו פליגי באנפא נפשיה דלא פליגי באידך:

במלוה בשטר במאי פליגי בפלוגתא דרבי ורבנן דתניא אותיות נקטת במסירה כו' כבר פירשתיה יפה במקומה דהא דקתני אותיות כל אותיות במשמע בין דשטרי חוב בין דשטרי מכירה ומתנה וסבר רבי דבמסירה סגי למימרא דלא בעי נמי כתיבה אבל אמורה בעי דלימא ליה קני לך האי שטרא וכל שיעבודיה ורבנן סברי דבעי למכתב אמירה זו בשטר הקנאה בלשון בעל דבר ובעל דין והלכתא כרבנן ומסירה לשטר עצמו וכתיבה לשעבודו וצריך להקדי' המסירה שהשטר עיקר והוא גורר השעבוד ואם הקדים כתיבה לא הועילה כתיבתו והא דאמרינן עד שיכתוב וימסור לאו דוקא אלא לומר לך דלא סגי במסירה עד שיכתוב עמה וכן כתיבה ומסירה דאמרינן בכל דוכתא פירושו כתיבה שעם מסירה וכל שכתב ולא מסר לא קנה כלום אבל מסר ולא כתב במתנה קנה הנייר מיהת אלא שיש לו להראותו בב"ד לזכותו של זה כשם שמוציא שאר ראיות מדין עדות ומיהו במכר מכיון שלא קנה הכל לא קנה כלל דומיא דכור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזיר בו אפי' בסאה אחרונה

דכולי עלמא אית להו כרבנן דבעי כתיבה ומסירה ובכתיבה גופא פליגי כדרב פפא דאמר רב פפא האי מאן דזבין שטרא לחבריה צריך למכתב ליה קני לך האי שטרא וכל שיעבודיה דאית ביה דאי לא כתיב ליה אלא קני ליה האי שטרא לא אקני ליה אלא ניירא לחודיה לצור ע"פ צלוחיתו וכדאמרינן וכי לצור ע"פ צלוחותו הוא צריך ואמרי' אין לצור ולצור. פי' לאו למימר דלנייר נתכוין שניהם דא"כ המכירה קיימת בנייר ואין ללוקח להחזיר לו מעות ומדין אונאה ליכא דהא הוה יותר מכדי שאין הדעת טועה והא ליכא למימר דהאיך יקנה זה מעט נייר במנה לצור ע"פ צלוחיתו אלא ודאי הכי קאמרי' דאע"ג דהאי לוקח על דעת השעבוד ג"כ ירד זה לא הקנה לו אלא הנייר ואין במשמע לשונו יותר וכל כמה דלא זכה בשעבוד יכול לחזור בו לגמרי כההיא דכור בשלשים וחייב המוכר להחזיר לו מעותיו וכדפרישנא בדוכתא מפי מורי רבינו נר"ו:

ודאמרי' מר לית ליה דרב פפא. פי' דקסבר דכיון דאמר בע"פ בשעת מסירה קני לך האי שטרא וכל שעבודו דאית ביה כר' תו לא בעי רבנן דליכתוב אלא קני לך האי שטרא ומר אית ליה דרב פפא דאע"ג דאמר הכי כר' לא מהני לרבנן עד דלכתוב בשטרא קני לך האי שטרא וכל שעבוד' דאית ביה:

ואי בעית אימא דכולי עלמא אית להו דרב פפא והכא בדשמואל קא מיפלגי דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחיל כבר פירשתיה במקומה בארוכה ובכאן אכתוב בקצרה דטעמא דשמואל לאו משום דמחילה דאורייתא מבטלה מכירת השטר חוב שהיא מדרבנן כדסבר הרמב"ם ז"ל דהא ודאי מכירות שטרות דאורייתא היא מכיון דמעטינהו קרא מאונאה אלא טעמא כדכתב ר"ת ז"ל דשני שעבודין יש למלוה על הלוה שעבוד הגוף ושעבוד נכסים ושעבוד נכסים זה הוה מדין ערב כדאמרי' נכסוהי דבר אינש אינון ערבין ביה ואין המלוה יכול למכור שעבוד הגוף שאפי' עבד עברי אין גופו קנוי לגמרי כ"ש זה ושעבוד נכסים הוא שמכר לזה ונשאר אצלו שעבוד הגוף וכשמחל ליה שעבוד הגוף מיד נמחל שעבוד הנכסים כמוחל ללוה שנמחל הערב ובמתנת שכיב מרע שהוא כירושה זוכה ומקבל בשעבוד הגוף דומיא דיורש ולפיכך אין היורש מוחל כהאמרינן התם בהדיא שאם נתנו מתנת שכיב מרע שאינו יכול למחול וכמו שפירשתי בפרק יש נוחלין:

וכי תימא וכיון דלא זבין ליה שעבוד הגוף האיך הוא יכול לתבוע הלוה וכי תימא שבכלל הקנאת השעבוד הנכסים יש הרשאה לתבוע הלוה א"כ כשמת המוכר תבטל ההרשאה ותבטל המכירה שהרי אינו יכול לתבוע הנכסים שלא יתבע את הערב תחלה כדאמרינן התם בדיינא דאחתי למלוה לנכסים דלוה מקמי דליתבעיה ללוה דמסלקינן ליה מהאי טעמא ואלו אנן דאפילו יורש מוחל הא כ"ז שלא מחל היורש המכירה קיימת ואיכא למימר שהלוה נעשה בשעת מתן מעות כאומר משתעבדנא לכל מאן דאתי מחמתך כל זמן שלא תמחול לי ולפיכך גר שמכר שטר חוב ואח"כ מת דפקע שעבוד הגוף גובה הלוקח מן הלוה שכבר הוא משועבד לו כל זמן שלא פטרו המלוה או יורשיו והרי זה נכון מפי רבינו נר"ו: