ריטב"א על קידושין טז.

בשטר מנ"ל אמר עולא דכתיב אם אחרת יקח לו הקישה הכתוב לאחרת מה אחרת מקני' בשטר כדילפינן מויצאה והיתה אף אמה העבריה מקניא בשטר. איכ' דקשי' ליה אמאי לא מקשי' נמי אחרת לאמה העברי' ונימ' מה אמה העבריה נקנית בכסף כדילפינן לעיל מוהפד' אף אחרת מקניא בכסף קיחה ואין כסף למיגמר קדושי כסף למה לי. והא לא קשיא כלל לפום מאי דכתיבבא לעיל דלא ילפי' כסף באמה. העבריה מוהפדה אלא הוא דיליף ליה כדילפינן הכא שטר והיינו דאקשי' לעיל אשכחן אמה העבריה הואיל ומיקדש' בכסף מקניא בכסף אלמא שקונה באמה מכסף קדושין דאשה נפקא וזה מבואר בעצמו:

הניחא למ"ד שטר אמה העבריה אדון כותבו שפיר אלא למאן דאמר אב כותבו. פי' שכותב בתי קנוי' לך דומיא דשטר מכר שכותב שדי מכור' לך היכי מקשינן ליה שטר קדושין דהא לא דמו כלל דאלו שטר קדושין כותב הבעל שהוא לוקח ושטר אמה העבריה כותב האב שהוא מוכר וליכא לדמויי לשטר מכר קרקע שכותבו מוכר דלא אשכחן בשום דוכתא שהוקש עבד עברי לקרקע דאם כן היה נקנה בחליפין או בחזקה:

גירסת רוב הספרים שטר היה ליה לרבויי שכן מוציא בבת ישראל. ואיכא דקשיא ליה לימא שכן קונה בבת ישראל דהכי עדיף ליה למגמר קנין מקנין. ולאו קושיא היא חדא דכיון דקידושין מיציאה נפקא לן דכתיב ויצאה והיתה מיציאה שהיא עיקר עדיף ליה למגמר. ותו דהשתא למ"ד שטר אמה העבריה אב כותבו שקלינן וטרינן וכיון דכן עדיף לן למנקט שטר גירושין דדמי ליה דהכא והכא מקנה כותבו מלמנקט שטר קדושין דלוקח כותבו. ויש ספרים דגרסי שכן קונה בבת ישראל. ואינו נכון דשאני התם דלא שייך שטרא והכי פירושו חזקה קנייה אלימתא היא שקונה במקום שאין דעת אחרת מקנה אדרבה הוה ליה לרבויי שכן קונה בנכסי הגר פי' מש"כ בשטר שאינו קונ' בנכסי הגר מיהת אע"פ שקונ' בשאר נכסי ופרקי' באישות מיהא לא אשכחן פירש וכח דשטר עדיף דעביד מעשה באישות בין לאיסור בין להיתר:

אי בעית אימא להכי אהני אם אחרת למגמר מינה להכא דשטר רבי לן קרא. וקשיא לן אכתי בין לרב הונא בין לרב חסדא אשכחן אמה העבריה הואיל ומיקדש' בשטר נקנית בשטר עבד עברי מנלן בשלמא מכרוהו ב"ד יליף מאמה העבריה ומהיקשא דכי ימכר לך אחיך העברי או העבריה אלא מוכר עצמו מנלן הניחא למ"ד דיליף שכיר שכיר אלא למאן דלא יליף שטר שכיר מאי איכא למימר. ואיכא למימר דלדידי' להכי כתב רחמנא כצאת העבדים בלשון רבים משום דיוקא דדייקינן מינה אבל נקנה בקנין העברים להקיש עבד עברי לעבד כנעני בדין זה דמה זה בשטר אף זה בשטר. וצ"ע:

והא דאמרינן בגרעון כסף כתיב והפדה. פי' דיליף מכרוהו ב"ד מאמה העבריה ויליף מוכר עצמו ממכרוהו ב"ד בג"ש למאן דיליף שטר שכיר ולמאן דלא יליף שטר שכיר יליף מנמכר לעכו"ם מוכי תשיג וי"ו מוסיף על ענין ראשון:

אילימא דכתב ליה שטרא אדמיה היינו כסף. פי' ודוקא מדעתו של אדון אבל בע"כ לא כדאמרינן לקמן שקיל מרגניתא בידי' ויהבינן ליה חספא מיהו מלוה לאו כסף היא כלל שהרי אין קרקע נקנה בו ואינו מחייב מי שפרע במטלטלין כדאיתא בירושלמי בהדיא וכדכתיב' לעיל וכיון דכן אף אינו מגרע פדיונו במלוה. אלא שטר שחרור ל"ל שטר' לימא ליה באפי תרי זיל:

אמר רבא זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי ורב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול (פי') וקשיא לן היכי אמר דעבד עברי גופו קנוי דהא אית ליה יד לכל דבר ואין ידו כיד רבו לא לגבי מציאה ועירוב ופדיון מעשר דבכולן מזכה על ידי ולא בשום מידי אחרינא. ואיכא למימר דאלו בעבד כנעני יש לרב בו שני קנינים קנין מעשה ידיו וקנין איסור שבו שאסור בבת ישראל ומשום קנין איסור שבו לא סגי לי' בדברי' דלימא לי' זיל וצריך גט שחרור להתירו בבת ישראל דומיא דגט אשה שצריכה גט להתיר איסור שבה ולא סגי לה בדברי' ולפי' המפקיר עבדו אע"פ שיצא לחירות ופקע מעשה ידיו צריך גט שחרור וכן עבד כנעני הנמכר לעכו"ם כשלא כתב עליו אונו ומשום האי טעמא נמי אמר רבה דבע"ע נמי הא איכא צד קנין הגוף דקנין איסור שבעודו עבד מותר בשפחה כנענית ומפני קנין זה ודין איסור זה דרמי עליה בעודו עבד חשיב קנין הגוף להצריכו גט ולא סגי ליה בדברים והשתא דאתינן להכי כי אמרינן דלא נפיק בדברים היינו להפקיע קנין איסור זה לאסרו בשפחה אבל קנין מעשה ידיו פקע בדברים והוה ליה דומיא דמפקיר עבדו שיצא לחירות וצריך גט שחרור וה"ה נמי שהמפקיר עבדו עברי יצא לחירות וצריך גט שחרור מיהו התם בעבד כנעני הפקר הוא דמהני ליה להוציאו לחירות מיהת משום דכיון דאפקריה סילק ידו ורשותו ממנו ויש לו יד לזכות בעצמו במעשה ידיו אבל מחילה לא מהניא ליה אפילו להוציא לחירות דמחילה כמתנה הוא וכשם שאין לו יד לזכות במתנה מיד רבו כך אין לו לזכות במחילה זו במעשה ידיו אבל עבד עברי שמקבל מתנה מיד רבו ויש לו יד זוכה נמי במעשה ידיו על ידי מחילה ולאמימר דאמר התם במסכת גיטין שהמפקיר עבד כנעני יצא לחירות ואינו צריך גט שחרור וה"ה ודאי דאמר הכי בעבד עברי אמר לך דהפקר עדיף ממחילה דהפקר הוא ענין סלוק רשותו וזכותו לגמרי ופקע ביה אפילו קנין איסור שזוכה בו העבד בעצמו לגמרי כאלו יצא ע"י כסף אבל מחילה שהיא מתנה לא שייכא אלא בקנין מעשה ידיו. ואגב אורחין שמעי' מהכא דמחילה אינה צריכה קנין ומיהו כשיש בה קנין הגוף כמלוה על המשכון לא סגי ליה במחילה כדכתיבנא לעיל וכדבעינן למימר קמן כך קבלתי פי' שמועה זו מפי מורי רבינו נר"ו. ותמיהא לן תנא דמתניתין אמאי לא קתני שקונה עצמו בשטר וליכא למימר דס"ל דעבד עברי אין גופי קנוי ובדברי' נפיק דא"כ דתנא דמתניתין פליג אמתניתא היכי דייק רבא הכא ממתניתא דעבד עברי גופו קנוי אדרבא נשמע ממתניתין דהלכתא היא דאין גופו קנוי. ואיכא למימר דתנא דמתניתין מילי דאתי בעל כרחו של אדון דהיינו שנים ויובל וגרעון כסף קתני אבל שטר דהוה מדעתו של אדון לא קתני דההוא פשיטא ליה:

אמר ריש לקיש אמה העבריה קונה עצמה במיתת אב מרשות אדון מק"ו כו' מאי שייר דהאי שייר. פי' לשון זה הוא במקומות הרבה בתלמוד ושנים מהם בפרק קמא דבבא קמא ורבותינו בעלי התוס' מפרשים אותו דלעולם אין התנא משייר דבר אחד אלא שני דברים וכשמשייר דבר אחד ראיה הוא שאינו שיור אלא משום דלא ס"ל ולהכי אמרינן מאי שייר דהאי שייר דאיהו לא משייר חדא מילתא ומהדרינן דשייר מיתת אדון והוה ליה במיתת אב שתי דברים ופרכינן אי משום מיתת אדון לאו שיורא הוא דכיון דאיתא נמי בעבד עברי דהא זימנין דנפק במיתת אדון כשאין לו בנים שאינו עובד את האח לא שייך למתני יתירה עליו אמה העבריה אע"ג דהאי שנוייא דחיקא הוא דמ"מ יתירא היא עליו אמה העבריה לצאת במיתת אדון כשיש שם בן שאינה עובדת את הבן מה שאין בן בעבד עברי אפילו הכי הא עדיף לן לדחוקי מלאחזוקי תנא דלהוי שיירנא דלעולם דחקינן ומשוינן ולא אמרי' דשייר מידי עד דחזינן בהכרח דשייר חדא מילתא דהשתא אמרינן דשייר אידך משום דלאו אורחא לשייר חדא מילתא בלחוד והיינו דאמרינן בפ"ק דב"ק בשמעתא דפלגא נזקא מאי שייר דהאי שייר שייר חצי כופר ומהדרינן אי משום חצי כופר לאו שיורא הוא הא מני ר' יוסי הגלילי היא דאמר תם משלם חצי כופר והתם רבי יוסי הגלילי יחידאה היא ולית הלכתא כוותיה ואפ"ה דחקינן לאוקמי תנא כוותיה ולאו לאחזוקי דשייר מידי וכ"ש בהא דהכא. ותו לא מידי וזה הנכון: