ריטב"א על כתובות עב:

אלא בחצר א"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה פירש"י ז"ל א"כ דבחצר יש בה משום פרועה פי' לפרושו דכיון דא"ר יוחנן קלתה אין בה משום פריעת הראש בחצר מכלל דבלא קלתה יש בה פרועה משום ראש אפילו בחצר וא"כ לא הנחת בת לאברהם יושבת תחת בעלה שרוב הולכת בחצרו' בפריעת הראש כיון שאין שם רואים ואסיקנא מחצר לחצר ודרך מבוי. וג' דינים בדבר דבחצר אפי' בלא קלתה אין בו משום פריעת הראש ובשוק אפי' בקלתה דת יהודית הוא ובמבוי בקלתה אין שלא בקלתה לא ואמרו בירושלמי יש חצר שהוא כמבוי ויש מבוי שהוא כחצר מבוי שאין הרבים בוקעין בו דינו כחצר חצר שהרבים בוקעין בו דינו כמבוי ע"כ:

בטווה. ורד כנגד פניה פי' רש"י טווה בכפה על ירכה והחוט מתרדד כנגד פניה של מטה ופי' רחוק הוא מאוד ואין הלשון מודה לו. והנכון מה שפי' הרמב"ן ז"ל שנותנת ורד סמוך לפדחתה או בפולכה כנגד פניה ממש והורד נותן אדמומית בפניה וכדרך שעושין נשי נכרים וזה דרך פריצות:

במשחקת עם הבחורים משמע דתרווייהו בעינן והא דאמרינן בסמוך מדברת עם כל אדם אמר בה ואע"ג דהתם לא שחקה לא משחקת ממש אמרינן אלא מטיילת ומדברת דברי בטלה כנ"ל:

גרסת רש"י ז"ל במקללת יולדיו בפני מולידיו דכתיב אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו פי' רש"י ז"ל דשמואל אתא לפרושי דהא דתנן שמקללת יולדיו בפניו לא סוף דבר בפני בעל קאמר אלא אף בפניו בניו של בעל שבני בניו הרי הם כבניו וסימנך לזה אמר יעקב אפרים ומנשה כראובן ושמעון ולפ"ז הא דאמר שמואל במקללת יולדיו אינו לשון דוקא כדמשמע פשטיה והרי הוא כאלו אמר אף במקללת יולדיו בפני מולידיו והוא דחוק קצת ועוד דבכל הספרים גורסין דכתיב ומולדתך אשר הולדת אחריהם ולפ"ז יש לומר במקללת יולדיו בפני מולידיו שקלל הזקן בפני בעלה שזה בזוי לבעל שאין לומר דכיון שלא היה הזקן אין לו להקפיד דכיון שקללו בפני בנו הרי הוא כאלו קללו גם בפני זקן ממש הא אלו קללו שלא בפני הבעל אע"פ שקללו הזקן בפניו אינה יוצאה בלא כתובה ונקט קרא לסימנא שבניו כמותו מדכתיב ומולדתך שהבן כאביו ואפשר דכל שקללה הזקן בפניו ואפילו שלא בפי הבעל יוצאה בלא כתובה והא דאמרינן במקללת יולדיו בפני מולידיו למעוטי שקלל הזקן שלא בפניו ושלא בפני מולידיו וכן נר' מדברי הרמב"ם ז"ל אבל פשוטו של לשון נראה כלשון ראשון באפי' ברי' לפי' הרמב"ם ז"ל באפי' בריה דסבא דהיינו בעלה ולפירש רש"י ז"ל באפי' ברי' דבעלה בר דהוא בר בריה דסבא:

אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא ומיהו י"ל דתנא ברא לא משתבש דאיהו גבי מומין תנא לה. אלא דאנן הוי ס"ד דגבי חברותיה דעוברת על דת תני לה. הא דתנן המקדש את האשה ע"מ שאין עליה מומין אינה מקודשת הקשו בתוס' דהא מדאמרינן בפ' אע"פ חיישי' לסמפון שלא תהא זרה אוכלת בתרומה למפרע מכלל דאפילו קדשה סתם ונמצאו עליה מומין אינה מקודשת ותירצו דאין הכי נמי מדאורייתא אבל מדרבנן מקודשת או מדאורייתא מספק:

באלו נדרים אמרו שלא תאכל בשר וכו' פי' לאו דוקא הני אלא אינהו וכל דכותייהו ויש בהו עינוי נפש או שהוא מדברים שבינו לבינה ונקט הנהו דשכיחי טפי וכדתני להו במסכת נדרים אלו הן נדרי עינוי נפש שלא תאכל בשר וכו'. וזה ברור. ויש להראב"ד ז"ל בזה דברים שאינם מחוורים ומה שכתבנו נכון וברור:

אלא אסיפא פי' רש"י ז"ל וקסבר סיפא דמתניתין מלתא באנפי נפשה הוא וקדשה סתם קאמר ע"כ ולכך פי' כן דאי תימא ארישא דקדשה על תנאי הדרא קושיא לדוכתא אפילו כל מילי נמי דקא קפיד ובתוספת כתבו דשמא כיון שנכנסה סתם נתבטל קפדנותא וגלי דעתיה דלא קפיד בכל נדריה אי נמי כי קיימא נמי ארישא מיירי סיפא שאם קדשה וכנסה סתם תצא בלא כתובה ע"כ:

רב אשי אמר לעולם ארישא ומידי דלא קפיד בה אינשי לא הוה קפידא פי' דמסתמא לא נתכוון אלא לנדרים דקפדי בהו אינשי הא אלו פי' מודה ביה רב אשי קפדיה קפיד' וכן אמרו בירושלמי שאם אמר ע"מ שאין עליה כל נדר אפילו בנדרים דעלמא אינה מקודשת אבל יש שפי' דאפילו התנה בפירוש בטלה דעתו אצל כל אדם ולא הוי קפידא וכן נראה מלשון התלמוד לפי פשוטו אבל אין לנו אלא כפי מה שפי' בירושלמי:

אתמר קדשה על תנאי וכנסה סתם רב אמר צריכה ממנו גט ושמואל אמר אינה צריכה ממנו גט אמר אביי לא תימא טעמא דרב משום כנסה סתם אחולי אחלי' לתנאי אלא טעמא דרב משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וא"ת מאי איכא בין ה"ט להאי טעמא בעיקר דינא ול"ל דאתי לאשמעינן דאין מחילה מהני אלא בדבר של ממון דהא ודאי כל שהוא מחמת קפדנותו וצערותו מהני מחילה וכדאשכחן לקמן בפירקין גבי מומין וליכא למימר דקמ"ל דאלו אמרינן אחולי אחליה לתנאי היתה מקודשת למפרע משעה ראשונה דהא ליתא שאין מחילה מועלת לבטל התנאי שבשעת קדושין לעשותה מקודשת מאותה שעה ונראה כי רש"י ז"ל רוצה להשמר מזה ופי' לא תימא טעמא דרב דאחליה לתנאי ויש לה כתובה אלא טעמא דרב אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות [אבל כתובה לית להו מ"מ עדיין קשה דהיכי תסיק אדעתין שיש לה כתובה דהא בהדיא תנן כנסה סתם תצא שלא בכתובה לכך הנכון כמו שפי' ר"י לא תימא טעמא דרב משום דאחולי אחלי' לתנאיה ובכניסה וחופה סגי אלא טעמיה דרב משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות] ודוקא שנכנסה כניסה גמורה שבא עליה: