ריטב"א על כתובות סג:

דרש רב נחמן בר רב חסדא הלכה כרבותינו כלומר שמפסיד כתובה בסוף ד' שבתות דלא שיפחתו לה בכל שבוע כדין משנתינו אמר רבה האי בורכא וכו' ואיהו כמאן סברי ליה ואמרי' כי הא דאתמר הלכה נמלכין בה כלומר שפוחתין מכתובתה מעט מעט כדין משנתינו כן פי' רש"י ז"ל. וא"ת והיכי אמרינן ואיהו כמאן ס"ל דה' פשיט' דסב' כמשנתינו וי"ל דמשו' משנתינו לא הוה ליה למימר הא בורכ' דהא פשיט' דהא רבוותא ידעי לה למשנתינו ורצו לתקן תקנה זו שתקנו והיינו דאצרכינן לתרוצי דאיהו משכח אמוראי אחריני דבתר רבותינו דמחו לה לרבותינו אמוחא ומש"ה אמר מאן דפסק כרבותינו אמר בורכא ועדיין אין הפירוש מחוור ועוד דאי מ"ד נמלכין בה רוצה לדונה כדין משנתינו גנבא גנובא למה ליה לימא הלכה כמשנתינו ועוד דלישנא דנמלכין לא אתי שפיר משום פחיתות כתובה דמשנתינו. ור"ת ז"ל פירש הלכה כרבותינו ז"ל במשמעות פשט לשונם שאין מתירין בה אלא פעם אחת לאפוקי מדרמי בר חמא דאמר ב' פעמים שולחים לה ורבא אמר האי בורכא דס"ל כרמי בר חויא ואמרינן ואיהו כמאן סבר דדחו לדרב נחמן בר רב חסדא דרמי בר חמא וקרי ליה בורכא ואמרינן דסבר לה כי הא דאמר נמלכין בה כלומר גם לאחר ד' שבתות ולנסחי דגרסי ואינהו כמאן סבירי פי' על רבא ורמי בר חמא ועדיין אין פי' זה מחוור ולא אתיא ביה שפיר לישנא דנמלכין בה והראב"ד ז"ל פירש דרב נחמן היה אומר הלכה כרבותינו ואין דנין אותה כדין משנתינו כלל:

אמר רבא דהא בורכא מרבנן שאף רבותינו לא דחי דין משנתינו לגמרי אלא שהוסיפו עליה שאם תרצה יותר בדין רבותינו שדנין אותה בו והיינו דאמרי' ואיהו כמאן סובר ומהדרינן דסבר לה כמ"ד נמלכין בה כלומר שתברר באיזה מהם היא רוצה אם כדין רבותי' שאמרו שתפסיד כתובתה כולה בפעם אחת ד' שבתות ולא תפסיד כלום בנתיים או כדין משנתינו שפוחתין והולכין ז' דינרין בכל שבוע ואם תחזור בה תפסיד כל מה שעבר. וא"ת ומאי המלכה בעי והלא טוב לה דין משנתינו שיש לה מתון הרבה מדין רבותינו שאין לה שום מתון לאחר ד' שבתות וטוב להפסיד ז' דינרין בכל שבוע מד' שבתות אם חזרה בה וי"ל דלמשנתינו איכא חומרא טפי שפוחתין לה אפי' מנכסי מלוג משא"כ בדין רבותינו ובדרמי בר חמא ליכא שום פלוגתא דאמוראי והכל מודרים שכן תקנו רבותינו להתרות בה שני פעמים ולהני פי' ר"ת ז"ל ורבינו הראב"ד ז"ל הלכה כוותיהו דכולהו מודו בה ולענין המלכה כיון דרב נחמן בר רב חסדא ורב נחמן בר יצחק ורבא ורב חנינא משמיה דרב ששת סבר דאין נמלכין בה הכי הלכתא וגם לפירוש רש"י ז"ל יש לפסוק כרבותי' דההיא דר' ינאי דאמר תנאי כתובה ככתובה דמיא שהוא הלכה פסוקה לא אתיא אלא לרבותינו ולא לדין משנתינו כפי שיטת הירושלמי. הלכך הלכה כרבותינו וכרמי בר חמא וכן פסקו הגאונים ז"ל והרמב"ם ז"ל:

גרסת הספרים רבה אמר רב ששת נמי הלכה נמלכין בה ורב הונ' בר יהוד' אמר רב ששת הלכ' אין נמלכין בה וקשי' לן דא"כ מאי מסייעין מינ' לרבה סתם דהא פלוגתא דאמוראי היא אליבא דרב ששת ויש לפרש דאנן לא מייתינן לסיית' אלא דרבה בר רב ששת דאמר נמלכין בה ומסדר תלמוד' הוא דאי' תיבתר הכי לאידך דרב הונא בר יהוד' ויש גורסין בהפך ולא נהיר' משום קושיא דאמרן ויש גורסין בתרווייהו נמלכין בה ולא נהיר' דהל"ל וכן אמר ר' הונא בר יהוד' ה"ד מורדת דאמרה בעינא ליה ומצערנ' ליה אבל אמר' מאיס עלי לא כייפינן כן גורס רש"י ז"ל ופירש כן ה"ד מורדת שכופין אותה ופוחת מכתובתה דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה שיש לכופה על ידי פחיתת כתובתה אבל אמרה מאיס עלי ואיני רוצה לא בו ולא בכתובתו לא כייפינן לה להשהותה אלא נותן לה גט ויוצאה בלא כתובה ע"כ ונראה מלשונו שהאומרת מאיס עלי כופין אותו לתת גט ותצא בלא כתובה (ע"כ) ואף הרמב"ם ז"ל כותב כן שכופין אותו לגרש לאלתר שאינה כשבויה שתבעל לשנוי לה ור"ת ז"ל כתב כמה פעמים יוצאה הוראה בטעות לפנינו שהיינו אומרים האומרת מאיס עלי כופין אותו לגרש וא"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו תחת בעלה וכשנותנת עיניה באחר ותאמר על בעלה מאיס עלי ובפרק בתרא דנדרים חשו לה ואמרו שאומרת טמאה אני לך אינ' נאמנת שמא נותנת עיניה באחר ומה הועילו בכך שהרי יכולה לומר מאיס עלי וכן בפרק המגרש שאמרו שלא תצא תולה עצמו בנכרי ומפקעת עצמה מיד בעלה ואעפ"י שיש לדחות דהתם הוא שנטלת כתובה אבל הכא שמפסדת כתובה לא תאמר מאיס עלי להפקיע עצמה מ"ד בעלה והא ליתא שאם נתנה עיניה באחר כל הממון כאין נגדה לתור אחר עיניה ולבה ועוד דא"כ האומרת טמאה אני לך תהא נאמנת לחומרא אם רוצה להפסיד כתובתה והא לא אשכחן וכל גדולי הפוסקים ז"ל הסכימו בזה לדעת ר"ת ז"ל שאין כופין בטענות מאיס עלי שמא עיניה נתנה באחר והביאו לזה כמה ראיות הן כתיבות בחדושים שלי הארוכים וגדולה מזו הא דתנן אלו שכופין אותם להוציא מוכה שאין ובעל פוליפיס והנהו באומרת מאיס עלי דלא הוינא בהדי' כדאמר בפרק המדיר ואפ"ה טעמא דחזינא שהיא טוענת אמת הא לאו הכי אין כופין ואע"פ שהרמב"ם ז"ל כתב בפירוש המשנה שלו דהתם הוא לכופו להוציא ולתת כתוב' אבל בלא כתוב' בכל מקו' כופין כשאמר' מאיס עלי הא לית' דאנן לא אדכרי' בהדי' מתני' כתוב' כלל אם החדוש שחידש היינו שכופין אותו להוצי' ולתת כתוב' איך הניח וכו' אלא ודאי דדין כפי' בלחוד אתא לאשמעינן וזו ראיה ברורה ור"ת ז"ל פי' ה"ד מורדת דאמרה בעינא ליה כיון שאינו רוצה לתת כתובה אבל מצערנא ליה עד שיגרשני ויתן לי כתובה אבל אמרה מאיס עלי לא כייפינן לה כיון שאמרה איני רוצה בו ולא בכתובתו ובלבד שיגרשני אם בא הבעל לימלך עמנו ניתן לו עצה שיגרשנה ויפטרנה מיד בלא איחור ולא כייפינן לה להיות עגונה ומר זוטרא אמר כייפינן לה שניתן לו עצה שלא יגרשנה עד שיפחות כל כתובה שמא יבא שום ב"ד טועין ויאמרו שבאונס מחלה לו ולא הפסידה כתובה ולישנא דכייפינן לא נראה כהאי פירושא והר"ר יצחק הלבן ז"ל פירש לא כייפינן ליה שימתין מלגרשה שיפחתו אפי' מנכסי מלוג שלה ומר זוטרא אמר כייפינן לה כדי שיפחתו כל נכסי מלוג שלה דבהא דאמרה מאיס עלי אפילו רבנן דמתני' מודו שפוחתין אפילו מנכסי מלוג שלה ואין הפירוש זה נכון הוא דהא קי"ל כרבותי' ששוברת כתובתה בפעם א' ושוב אין כאן פחיתה ויש גורסים אבל אמרה מאיס עלי לא כייפינן והכי פירוש דבמורדת גמורה הוא דכייפינן לה שלא תוציא ותפסיד כתובתה אלא בפחתה בכל שבוע כדין משנתינו או לאחר ד' שבתות כרבותינו אבל אומרת מאיס עלי לא כופין לי' בכך שימתין כל כך אלא שתפסיד כתובת' לאלת' ואע"פ שחזר' בה אין לה תקנה וכ"ש כשנתגרש' או נתארמל' ומר זוטרא אמר כייפינן ליה שלא תפסיד כתובתה לאלתר אלא כדין מורדת גמורה כי אולי תחזור בה ויסור מאיסותה דהא הוה עובדא ואכפי' מר זוטרא ונסתלק מאיסותה וחזרה בה ונפק מיניה רב חנינא מסורא ודחינן דההיא עובדא ס"ד הוה ולעולם לא כייפינן ליה:

והא דאמרינן דמשהין ליה תריסר ירחי שתא אגיטא היינו לאחר שהפסידו כתובתה כדי לעגנא. ורבינו ז"ל פי' ה"ד מורדת דיינין ליה דין משנתינו או כדין רבותי' דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה שהרי היא מודה על עצמה שאינה שנואה ליה אלא שרוצה לצערו מפני איבה שיש ביניהם וכיון שכן ראוי לקנסה עד שתחזור בה אבל אמרה מאיס עלי לא כייפינן ליה בשום קנס בכתובה ואין נזקקין להם כלל כי אלו הוא כדבריה שנכנס לה מאיסותו בלבה וא"כ ודאי אין לנו לכופה לחזור לו ואסור לזקק לו בשנאה ובנים שיהיו לו ממנה יהיו בני שנואה דכתיב בהו הפושעים והמורדים כדאיתא במסכת נדרים הלכך מוטב שלא נזקק להם ויכופנה הבעל בכל כפיות שיוכל הן בעיכוב מזונות הן בכיוצא בו ומר זוטרא אמר כייפינן לה כדין מורדת שהדבר קרוב יותר דבשקרא אמרה ואפילו הוה קושטא מתוך כפיה זו תתן לבה על עצמה ותסור מאיסותה לא הוה הדרא ליה והיינו דמייתינן ראיה דאכפיי' רב חנינא מסורא ונפיק מיניה גברא רבה דאי לא אזיל מאיסותה לא הוה גברא רבה דבן מורדת ושנואת הלב הוא ודחינן דאין למידין מן החידוש דדלמא בההיא סייעתא דשמיא הוה אבל בעלמא תקנתא לאיסורא לא עבדינן וזה היה נראה פירוש נכון וחדש אבל לא מצאנו לאחד מרבותינו שפירש כן אלא הסכימו שהאומר מאיס עלי ראויה לקונסה יותר בכתובתה ועובדא דבסמוך לא אתי שפיר להאי פי' אבל יש לומר דלא אמרינן דלא כייפינן ליה והיינו דלא כייפיינן לה לאלתר אלא דעבדינן כדאמרינן לקמן משהינן שנים עשר ירחי אגיטא ובתוך כך לא תפסיד כלום כי אולי האמת עמה ואינו מן הדין שתבעל לשנוא לה וכן עיקר:

כלתיה דרב זביד אימרדה הוה תפס' חד שיראי פי' רש"י דאמרה מאיס עלי והיא תפסה חד שיראי שהכניסה לו בכתובתה ונראה שהצריכו לפרש כן משום דקשיא ליה דאי במורדת גמורה דאמרה בעינא ליה הא לדין משנתינו פוחתין והולכין נדונייתא אע"פ שהיא תופסה בהם ולרבותי' ג"כ הרי היא מפסדת כל כתובתה שהיה לה לפחות ואע"פ שתפסה ואם נאמר שהשראי הזה מנכסי מלוג שלה היה אם בדין משנתינו פוחתין מנכסי' אפי' מה שתפסה ולדעת הירושלמי אפי' לרבנן ואפי' לפי פי' ראשון לא קנסו רבנן לה מנכסי מלוג שלה כלום ואם לדין רבותי' הרי לא קנסוה אלא בכתובתה לדברי הכל וכדתניא הוי יודעת שאפי' כתובתך מאה מנה הפסדת את הכל אבל מנכסי מלוג שלא קנסוה כלל ואפי' במה שלא תפסוה כלל וא"ת והיכי קרינא לה דאימרדה דהא לא מקריא מורדת אלא היכא דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה וכדאיתא לעיל הא ליתא דכל שמסרבת מורדת היא ואין לך מסרבת יותר מן האומרת מאיס עלי ולעיל הכי אמרינן ה"ד מורדת שנדונת בדין משנתינו או כדין רבותי' האומרת בעינא ליה ומצערנא ליה אבל מורדת האומרת מאיס עלי אינו בדין זה. ויש שפירשו דהאי דאימרד' היינו שאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה ואע"ג בדין משנתינו פוחתין מנדונייתא ואפי' מנכסי מלוג שלה ואפי' שתפסה לרבותינו שקנסוה להפסידה הכל בפעם אחד כשם שהקילו שלא לקנסה בנכסי מלוג שלה הקילו עליה ג"כ בבלאותיה הקיימים והראשון יותר נכון. איכ' דאמרי יתבי וקאמרי לא הפסידה בלאותיה הקיימים:

אמר רב גמדא משמיה דרב זביד גברא רבה הוה לי' דינא עליה פי' לפי שאתם יודעים שלא יערער עליהם מרוב ענותנותו הא אמר רב כהנא מבעי בעי לה רבא ולא פשטו הקשו בתוס' מאי קושיא אדרבה משום דלא פשוט האי תנאי בנכסי מלוג היכי דקיימא לוקמא ותירצו דאינהו הוה אמרי דלא להפסידה בלאותיה הקיימים ואפי' מה שלא תפסה אלא שהוא ברשות הבעל ורב גמדא אמר להו דמבעי בעי לה רבא ולא אפשיטא לית לן לאפוקי מינה מאי דתפס בעלה ואין זה נכון כל הצורך דא"כ מאי דאמר רב השתא הוה מאי דפסיק תלמודא דתפסה לא מפקינן מינה ולא יהבינן לה ולפ"ז הל"ל והלכתא כרב גמדא ומאי האי דאמר והשתא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר ומשמע דלא אייתי' למפסק כחד מהני אמוראי אלא דעבדי' הכרעה שלישית לכך יש לפרש דרב גמדא דלפום האי לישנא בתרא סבר דכיון דמכרע' בעי לה רבא ולא פשיט בנכסי בחזקת בעל קיימי כיון שקבלם על נכסי צאן ברזל בחזקתה דאשה קיימי משום שבח בית אביה ואם אמרה שלי את נוטלת שמעון לה הלכך אפי' מאי דתפס בעל מפקינן מיניה ויהבי' לה ותלמודא פסק וכיון דלא אתמר הלכה לא כמר ולא כמר ולא אתברר נכסי בחזקת מי קיימא היכא דקיימי קימי ומאי דתפסה אפי' תפסה בעדים לא מפקינן מינה ומאי דלא תפסה לא יהבי' לה וכן הלכתא ובקרקע דלית בהו תפיסה חולקים: