ריטב"א על כתובות סג.

מתני' המורדת על בעלה פותחין לה מכתובתה ז' דינרים בשבת עד מתי הוא פוחת עד כדי כתובתה. מתני' במורדת גמורה דאמרה בעינא ליה ומצערא ליה אבל באומרת מאוס עלי דינא אחרינא אית ליה והא דקתני שפוחת והולך עד כדי כתובתה בלשון הזה עיקר כתובתה ותוספת שהוא תנאי כתובה וקי"ל תנאי כתובה ככתובה ויש בו עוד נכסי נדוני' שאף היא נקראת כתובה כדפירש לעיל אבל אינו נראה דנכסי מלוג בכלל כתובה דאיהו לא מקרי כתובה בשום דוכתא וכדתנן התם מה יעש' בכתובה ובנכסים הנכנסים והיוצאים עמה דאלמא אין נכסי מלוג בכלל כתובה ועוד מדאיצטריך ר' ינאי לומר בריש פירקין דתנאי כתובה ככתוב' דמי לענין מורדת אבל בירושלמי אמרו מהו למפחת מפרא פורנין דידה ושמעינן מן הדא ר' יוסי אומר לעולם היא פוחת והולך לא אמרו אלא ירושה דבר שאינו מצוי הדא אמרה אפי' לפחות מפרא פורנין דידה פוחת ע"כ וי"מ דלנכסי צאן ברזל קרי פרא פורנין כדאמרינן לקמן אשה גובה פורנא מהם ולא נהירא לי דא"כ למה להו למפשטיה מדר' יוסי הרי הוא בכלל כתובה אלא ודאי כי הירושלמי סובר שפוחתין אפילו מנכסי מלוג שלה שלא הוצרך ר' יוסי להוסיף אלא ירושה הבא לאחר שנפחתו כתובתה ונכסים כדדייק לישנא דקתני שאם תפול ירושה יחזיר ויגבה אבל בנכסי מלוג שכבר היו לו בשעת מרדה אף רבנן מודו והא דלא קתני אלא כדי כתובתה לוא דווקא אלא נקט הדבר הנהיג בכל כי לכל יש כתובה ואין לכל נכסי מלוג כדאיתא בפירקין דלעיל והא דאיצטריך ר' ינאי לומר שתנאי כתובה ככתובה דמיא למורדת אינו אלא לדעת רבותינו שבתלמוד שמפקיעין כתובה בפעם א' לסוף ד' שבתות דהתם כתובה דוקא אבל לדברי משנתינו שפוחתי' והולכים קונסים אותה לפחות מכל נכסיה והא קי"ל כרבותינו כדבעינן למימר בתלמודא בס"ד ושבעה דינרים אלו דינרים ממש לא שיפחתו מהם דבר השוה היום שבעה דינרים כשתמכור בטובת הנאה דכולי האי לא קנסוה רבנן ודעת גדולי הפוסקים המפרשים שמתחילין לקנסה ממה ששוה יותר שאם יש לה נכסי מלוג מגבין לו מהן ז' דינרים ואם לאו פוחתין מנדוני' ואח"כ מעיקר כתובה ותוס' דבתחלה מנדוני' בעינן דלקנסא טפי כי היכא דתיהדר בה ויש חולקין בדבר ולא נפקא לן מיניה דכרבותינו קי"ל וכן המורד על אשתו מוסיפין על כתובה ג' דינרים ופירש טעמא בתלמודא מפני שצערו של איש קשה משל אשה ובירושלמי שאלו הכא אתמר ג' והכא אתמר ג' א"ר יוסי בר חנינא היא שחייבת לו שבועה פוחתין לה ז' הוא שחייב לה ג' מוסיפין לה פי' היא חייבה לו ה' גופי מלאכות ואזלא לטעמיה דאמר בתלמודא דילן מורד' ממלאכה הוא מורדת ובמורדת מתשמיש לא חלקוה וקנסוה כאלו מורדת ממלאכה דלא נימא דגריעא מחדא מינייהו והוא חייב לה ג' שאר כסות ועונה והקשו ע"ז הגע עצמך שאמר לה ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה ותנאי קיים כלום חייבת לה ואדחי לה האי טעמא וחזרו לומר בשם ר' יוחנן מפני שצערו של איש קשה משל אשה:

גמרא מורדת ממאי רב הונא אמר מתשמיש ר' יוסי בר חנינא אמר ממלאכה ואסיקנא מתשמיש כולי עלמא לא פליגי דהוה מורדת כי פליגי ממלאכה דר"י בר חנינא סבר דממלאכה נמי הוה מורדת ורב הונא סבר דממלאכ' לא הוה מורדת והקשה הראב"ד ז"ל איך אפשר דאתתא שקלי מזונה דבעלה ולא תהא מורדת וכי היא הבעל זנה ומפרנסה ויהיה הוא טוחן ואופה ומבשל לעצמו ומה יעשה בהנקת בנו ועוד התניא נדרה שלא להניק את בנה כופין ומניקתו ואם אין פוחתי' לה מכתובתה במה הוא כופה אם בדברים לא יוסר עבד ואם בשוטים ושמתא אשה לאו בר הכי הא ודאי ליכא כפי' אלא בכתובתה ותו דהא תניא נדרה שלא תארוג בגדים לבנים לבנה תצא בלא כתובה וכ"ש בשאר גופי מלאכות ואיך לא הקשו ממנה לרב הונ' דבשלמא דרב יוסי בר חנינא מצי לתרוצי כדאמרינן בסוגיין ולאו לאמלוכי ביה בעי אלא לרב הונא קשיא לכך פי' ר"י ז"ל דמשאר גופי מלאכות שהם לתשמיש גופו דכ"ע מורדת הוה ולא נחלקו אלא במלאכת מעשה ידיה ירב הונ' לטעמי' דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה הלכך אין כאן מרד כלל:

ור' יוסי בר חנינא סבור שיכולה לכופה על מעשה ידיה כסברא דריש לקיש. וא"ת כי אקשינן לקמן נדה בת תשמיש היא לוקמא בשאר מלאכות דהויא מורדת אפי' לרב הונא וי"ל דתלמוד משמע ליה נדה דומיא דחולה דלאו בת מלאכה היא ואין מורדת אלא מתשמיש ולא נהירא דהא ודאי שפיר מצי לתרוצי תלמודא בשאר מלאכות ועוד דא"כ הל"ל ממעשה ידיה כדאמרינן בכל דוכתא דלישנא דמלאכה בכלהו מלאכות משמע ותו דהוה לן למימר רב הונא לטעמיה ותו דלעיל לא אשכחן דפליג רב הונא אלא ריש לקיש וכדאמרינן ופליג אדריש לקיש ועוד מדאמרינן לקמן מה בין מורד למורדת מפני שצערו של איש קשה משל אשה והניחא במורדת מתשמיש אבל במורדת ממלאכה מאי איכא למימר דהא ודאי מורדו של איש באומר איני זן ומבטל מינה חיי נפשה קשה ממרד מלאכה שלה אלא ודאי דבכולהו ממלאכות נחלקו וכן פרשו הגאונים ז"ל וכן פירש בתוס' ומ"ד דממלאכה לא הוה מורדת לאו למימר שתצא נקיה מב"ד ותטול מזונות כדברי הראב"ד ז"ל דהא ליתא אלא רב הונא קאמר שאינה מורדת לזון אותה בפחתא שבעה דינרין דכיון דמלתא דבממון היא מורדת אין לנו לקנסה בכך אלא שיגבה מנכסי' או שנפחת מכתובתה כדי שפחה אחת לשמשו ואם לא יוכל לקנסה בכך שיקנסוה להוציא בלא כתובה ורבי יוסי בר חנינא אמר דממלאכה נמי הוה מורדת ולאו למימרא שתהא פטורה בכך דא"כ שאין די בז' דינרין שפוחתין מכתובתה לדמי שפחה לשמשו שהוא צריך להניק את בנו איך יהא די בכך ועוד המורד שאמר אינה זונה ואינה מפרנסה האיך יהא די לה בג' דינרין למזונותיה ופרנסתה והלא המשרה את אשתו ע"י שליש נותן במכובד על פי כבוד ובמורדת הכל שוה אלא שאף ר' יוסי בר חנינא אמר גובה מכתובתה דמי שפחה לשמשו ולקנסוה יותר פוחתין ז' דינרין מכתובתה ותדע דמעיקרא סד"א דמתשמיש לא הוה מורדת והא ודאי לאו למימרא דלא ניחוש למרדה כלל הא אמרי' הנאת תשמישך עלי כופה ומשתמשתו ועוד האיך אפשר שתבטל ממנו מצות פריה ורביה ולא יהא עליה קנס אלא ודאי הכא ס"ד דלא הוה מורדת לדונה כדין משנתינו אלא שקונסין אותה לצאת בלא כתובה וכדרך שאמרו בקולני' שתצא בלא כתובה והיא השמעות קולה על עסקי תשמיש וכבר האריך רבינו הגדול ז"ל בזה בספר הזכות:

בשלמא למ"ד מתשמיש לאיש לחיי ויש מקשים ולדידיה היכי ניחא והלא מה שמוסיפין לה אינה גובה אותו אלא כשיגרשנה והיא לא תצא אלא לרצונו ותשב עד שתלבין ראשה. ותירצו דהשתא שפיר ידעינן טעמא דלאו לאמלוכי בה בעי וכל היכא דבעי' למיפק כפי' ליה משום בטול תשמיש דאפי' משום הוא בבגדו והיא בבגדה יוציא ויתן וטובא איכא בתלמודא דהוה מצי למימר ולטעמיך ולא קאמר:

באומר איני זן ואיני מפרנס מכאן הוכיח הרב רבינו אליהו מפאריש דחייב הבעל להשכיר עצמו במלאכה כדי לזון את אשתו שאל"כ באומר איני זן מאי מורד ממלאכה איכא ועוד כי מספר הכתובה נלמוד כי לכך הוא כותב לה ואנא אפלח ואוקיר ואוזין וזה דין חדש מאד שיכופו על מזונות מה שאין כופין לב"ח ומהכא ליכא ראיה דה"ק שהאומר איני זן כיון שהמזונות תחת מלאכ' מעשה ידיה כשאומר איני זן קרי ליה מורד ממלאכה כלומר מורד ממה שהוא תחת מלאכה וכן פירש רש"י ז"ל ומה שכותבין בספר הכתובה ואנא אפלח נראה לי שאין כותבין כן אלא משום חלתה שהוא חייב לזונה במזונות ורפואה כדתנן לקחת חייב לרפאותה א"נ שופר' דשטר' הוא ולישנ' מעליא שיטרח לעבדה ולכבדה במזונותיה ופרנסתה בכל כוחו:

והאמר רב איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה איכ' דקשיא ליה דמשמע השתא דהא לרבי יוסי ברבי חנינא קשיא בלחוד ואדרבה לרב הונ' קשה טפי דאמר מלאכה לא הוה מורדת ויש לומד דלא קשי' למאי דפרישית לעיל דרב הונא הכי קאמר שאין דנין אותה בדין מורדת דכתיב במשנתינו אלא או יוציא ויתן כתובה כרב או יכפהו לזון כשמואל אבל לר"י בר חנינא דאמר דהיינו מורדת המוזכרת במשנתינו קשי' אדרב וה"ה דקשי' לה מהא דשמואל דאמר עד שאתה כופהו להוציא כופהו לזון אלמא דחדא מינייהו נקט:

גרסת רש"י ז"ל ולאו לאמלוכי ביה בעי ופי' הוא ז"ל שנותנים לו זמן לאמלוכי ביה אם יחזור ממרדו ובתוך כך יוסיף על כתובתה ג' דינרין ואם לא יחזיר יוציא ויתן כתובה והקשו עליו דא"כ הוה ליה לפרושי כמה זמן נותנים לו לאמלוכי ואע"ג דבעלמא זמן ב"ד שלשים יום דלמא הכא מוסיפין או מבצרינן ולא עוד אלא דפשטא דמתני משמע דלעולם מוסיפין לה עד שיגרשנה מדעתו ועוד דכיון דלאמלוכי הוא דיהבינן ליה זמן האיך אנו קונסין אותו בנתיים והנכון כגרסת הספרים שגורסין ולאו לאמלוכי ביה בעי כלומר שנמלכין בה ואם תרצה לצאת כופין אותו להוציא ולתת כתובה לאלתר ואם לא רצתה להתגרש כופין אותו לעול. במרד השני מפני שדרך בנות ישראל הצנועות שאין רוצין להתגרש לכך שנינו במשנתינו סתם שמוסיף לה על כתובתה:

מיתבי אחת ארוסה ואחת נשואה בשלמא וכו' למ"ד מתשמיש נדה בה תשמיש היא ומהדרי' אינו דומה מי שיש לו פת בסלו. איכא למידק אי במלאכה מאי אפי' וכי נדה לאו בת מלאכה היא כשאר כל הנשים. וי"ל לפי שדרך נדה להיות מרוחקת ממלאכת אפיה ובישול מחמת נידותם ואימא דכיון שכן לא הוה מורדת משום מלאכה קמ"ל דאדרבה מכולן הויא מורדת כיון דשורת הדין נותנת לעשות כל מלאכה אלא שאינה קוצה חלה ואינה מוזגת לו את הכוס וחברותיה ורש"י ז"ל נשמר מזה וכתב כהאי גוונא בשלמא למ"ד מתשמיש ניח' אלא למ"ד ממלאכה נדה בת מלאכה היא אלא מתשמש לא פליגי וכו' (ופי' רש"י ז"ל דה"ק דבשלמא למ"ד מתשמיש שייך נדה אלא למ"ד ממלאכה נדה בת מלאכה היא אלא מתשמיש לא פליגי וכו') ופי' רש"י ז"ל דה"ק בשלמא למ"ד מתשמיש שייך למימר אפילו נדה וקמ"ל שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו אלא למ"ד ממלאכה מאי אפי' נדה דהא שפיר הויא בת מלאכה אע"כ מתשמיש כ"ע לא פליגי וכו'. וק"ל אמאי לא פרכינן מארוסה למ"ד ממלאכה מאי מרד ממלאכה איכא וי"ל כגון שהגיע זמן והיא אוכלת משלו שהיא חייב לעשות בצמר ודאי ואולי חייבת לו ג"כ לאפות ולבשל אי נמי מכל ארוסה והיא מורדת מלכנוס מפני שלא תעשה לו מלאכה שהאשה עושה לבעלה וכדרך שאנו דנין אותה במורדת מתשמיש מפני שאינה רוצה לכנוס לחופה כך נראה לי: כי פליגי ממלאכה לא הוה מורדת ורבי יוסי בר חנינא סבר ממלאכה נמי היא מורדת:

לענין פסק הלכה הרי"ף ז"ל וכל הראשונים ז"ל פסקו הלכה כרב הונא וכן עיקר והראיה המחוורת בזה מהא דבעי' מיליה רב חייא משמואל מה בין מורדת למורדת ופריש לה במורדת מתשמיש תרי טעמא ולא פריש לה במורדת ממלאכה חד טעמא ולא עוד אלא בהמלאכה מורדת של איש קשה משל אשה כדכתיבנא לעיל ועוד דלרבי יוסי בר חנינא מורדת ממלאכה היינו שאומר איני זן ואיני עושה ואיני מפרנס ואנן כשמואל קי"ל דאמר שכופין אותו לזון ומיהו בזו לומר כדתריצנא לעיל דאמלוכי ביה בעינן ויש מביאין מהא דאמר לקמן היכי דמי מורדת דאמרה בעינא ליה ומצערנא לי' ואינו ראייה דדלמא לינש' דאפי' נדה לא אתיא שפיר ולמ"ד מורדת ממלאכה ולא ניחא ליה כפרוקא דכתיב' לעיל אי נמי דמשמע ליה כולה ברייתא משום תשמיש מכל מקום עיקר הדין כמו שכתבנו דהלכתא כרב הונא וכל שמורדת ממלאכה כופין אותם בשוטים או שאינו זנה או שמוכרים ב"ד בכתובתה בטובת הנאה כדי שישכור לו שפחה או עבד לשמשו. ורבותי ז"ל חזרו ונמנו שיהא מכריזין עליה ד' שבתות זו אחר זו ונראי' הדברים דבתוך ד' שבתות אלו לא תפסיד כלום אם תחזיר בה וא"ת א"כ עכשיו תחזור בה ולמחר תחזיר למרד' ותצערנו שלש שבתות הא ליתא דכל שחזר' בה מתרין בה שאם תחזר עוד למרדה תשבור כתובה לאלתר אבל יש שפירש אפי' תחזור בה תפסיד ז' דינרין בכל שבוע שעמדה במרדה כדין משנתינו ואינו מחוור:

אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו פי' דנדה יש לו פת בסלו עומד כיון שהוא עומד בבטחון שתטבול לנדתה ותהא ראוי' לו דייקא נמי דקתני ד' שבתות פי' רש"י ז"ל דשבתות דקתני ימים שאין בהם מלאכה והכל מצוין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות פי' לפירושו שאלו היה רוצה לומר ד' שבועות הל"ל ל' יום כדקאמרי' בעלמא וי"ג דייקא נמי דקתני ד' שבתות זה אחר זה ומפרשי לה כיון דקתני זו אחר זו ודאי שבתות ממש קאמר דאי ד' שבועות פשיטא דד' שבועות רצופות קאמר אבל בשבתות ממש הואיל ואיכ' ימי החול בנתיים ואינם רצופים ממש הוה ס"ד דדילמא לאו רצופים נינהו: