ריטב"א על כתובות נב:

ועשינו עצמינו כעורכי הדיינים. גרסינן בירושלמי ולא כן תנינא אל תעש עצמך כעורכי דיינים אסור לגלות דינו ליחיד. אימא ידע רבי יוחנן דאתתא כשירה כדין דין גלילה אמר רבי מתיא כדין דלית דינא עמו אמרינן לה מלתא וכתב הר"ם ז"ל מהאי ירושלמי שמעינן דהיכא דאי שתק מחייב אסור לגלות דינו כי היכי דלפטר דיני בטעניתא אבל אי לא מסר טעניתא אלא דינא הוא דמחוי מצי למחוי ליה והא דתלמודא דילן נמי לא הוה דינא עמו דהא לא קיים ליה רבי יוחנן הא דאמר לקריבי' ה"ל קיץ אית ביה משום עורכי הדיינים כשאינו קרובו כשזה אדם חשוב מותר לגלות לו דינא אע"ג דלית ליה דינא עמיה אלא בטעניה דאגמרי' שקרא:

והא דתנן את תהא יתבא בביתי ומתזן מנכסי ובנן נוקבן די יהוין ליכי מנאי יתבן בביתי ומתזנן מנכסי כתבו התוס' בשם ר"י ז"ל שאין בכלל זה לבוש אלא מזונות ממש והקשה עליו הרמב"ן ז"ל דא"כ אפילו כלי תכשיט בית נמי לא יהיב לה ואנן קי"ל דמשתמשת בכרים וכסתות כדרך שהיתה משמשת בחיי בעלה ותו דהא אמרי' לקמן בפרק הנושא [פסוק לי מזוני פסק לה פסוק לי שיראי פסק לה ותו דהא כו' כצ"ל] (המו"ל) פסוק לה ממני פסוק לה פסוק לי שראש פסיק להו דהא רפואה שאין לו קצבה חייבין לרפאותה מפני שהוא כמזונות וכ"ש לבוש וכסות ובירושלמ' גרסי' אינון יתבין בבית ומתכסיין בכסות ומיהו דדוקא בהני דהכי תיקן רבנן ז"ל ולא דקדקו בלשון המשנה לגמרי דזימנין דהוה מקרי' מזון אפילו לפרנסה כדאי' לעיל אמרי' ליה זיל זון ופרישנא לפרנסה קאמר אבל המקבל עליו לזון את חבירו אינו חייב אלא במזונות ממש בלשון הנהוג בין בני אדם והמוציא מחבירו עליו הראיה ואף לבוש ופרנסה קאמר:

כך היו אנשי ירושלים וכו' גרסי' בירושלמי אנשי גליל חשו על כבודם הא נמי דאורייתא היא פירוש מצוה דאורייתא היא מדברי קבלה אבל לא חובה היא והיינו דלא עבדי תנאי ב"ד בתנאי מזונות ואם אמר אל יפרנסו בנותיו מנכסיו שומעין לו כדאיתא לקמן במכילתן:

ואימא היכי דכתיב אב לכתוב בעל וכו' פירוש לא לכתוב בנין דכרין כלומר דלא לחייב ליה דליכא לפרושי לא לכתוב תוספת דהא וודאי אם לא רצה לכתוב הרשות בידו. ודתנן תמן כלומר בירושלמי שווין רבנן בהאי נמי ולאפוקי ממ"ד יסבון תנן שוי' נפשך אהדרינא לא קאמינא ומיהו משמע דיכול היה לחזור בו ואע"ג דהני דברים הנקנים באמירה הם הני מילי כשעמדו וקדשו אבל בשלא קדשו יכולים לחזור בהם וכ"ש עם עדיין עסוקים באותו ענין דאפי' קנו מידו יכולים לחזור בו כדמשמע בפרק יש נוחלין לפום הדא סברא דכתיבנא התם בס"ד כתבו רבוותא ז"נ האידנא בטלים לכתובת בנין דכרין שהרי עיקר תקנה היה כדי שיקפוץ ויתן לבתו כבנו עכשיו הלואי שיתן לבנו כבתו וכבר רצו לנדות כל המרבה לתת במתנה בתו דהוה מעביר נחלה אבל רבינו מאיר ז"ל כתב שאין אנו יכולים לבטל התקנה שתקנו חכמים ואפילו היה בטל הטעם ומיהו לא תגבה אלא מקרקע ואע"ג [*) דהאידנא גבי מטלטלין ותנאי כתובה ככתובה כדאיתא מ"מ דיינו כו' כצ"ל (המו"ל).] דהא דתגבי מטלטלין ותנאי כתובה בכתובה כדאיתא מ"מ דינו דלא עקרוה והבו דלא לוסיף עלה עצמה שתיקנו חכמים ז"ל וכן דעת הרמב"ם ז"ל וזה עיקר: