ריטב"א על כתובות נב.

אמר אביי אלמנה לכ"ג וכו'. נימא כתנאי וכו' מאי לאו במדיר אשת כהן וכו' לא הכא במאי עסקי' כגון שנדרה לה איהי וקיים לה איהו ר"א סבר הוא נתן אצבע בין שיניה ורבי יהושע סבר היא נתנה אצבע בין שיניה פירש"י ז"ל לעולם ר"א ורבי יהושע לאו בפלוגתא דרבא אביי פליגי ואי באיסור ד"א שלא על זה נדר א"נ בכהנ' ע"י נדר אשת כהן כ"ע אמר' אי כאביי אי כרבא והכא באשת ישראל עסקי' כגון שנדרה היא וקיים לה הוא דר"א סבר הוא נתן אצבע בין שיניה ונשבתי כי היא גרמה לבטל התנאים שאינו יכול לקיים בה ואותבינך לי לאנתי ע"כ והקשה עליו בתוס' כיון דאמרה במזיד אשת כהן מודה ר"א לרבא שאינו חייב לפדותה היכי מחיי' לה לפדותה כשנדרה איהי וקיים לה איהו באשת ישראל מפני שנתן אצבע בין שיניה והלא מדיר אשת כהן ונתן אצבע בין שיניה יותר ויותר והא ל"ק דלא חשבינן נתינת אצבע בין שיניה אלא באשת ישראל שגרם בזה לבטל תנאה ואסרה עליו משא"כ באשת כהן דבלאו הכי נמי היתה ראוי' לו דאין תנאה מתבטל בכך וכיון שהיה שם כשהכיר קודם שנשבית אפשר שאינו חייב לפדותה כיון כשדבר אחר גרם לה עוד הקשו עליו ז"ל דכיון דטעמא דר' יהושע מפני שנתנה אצבע בין שיניה מכלל שלא נתן אצבע בין שיניה אפילו באשת כהן חייב לעדותה כדאיתא לעיל ויש מתרצין דלא נקטה ליה לרבי יהושיע טעמא דנתנה אצבע בין שיניה אלא משום דהוה קושטא דמלתא לר' יהושיע דלית ליה הוא נותן אצבע בין שיניה וכיון דכן ע"כ ס"ל היא נתנה אבל ה"ה אע"ג דלא נתנה אצבע ס"ל כל שנותן הוא חסר עוד הקשה כיון דמעיקרא הוה מוקמינן לה באשת כהן דוקא והשתא מוקמינן לה באשת ישראל דוקא הוה לה לתלמודא לפרושי ולאו קושי' היא חדא כיון דנקטינן קפדא דפלוגתייהו בנתינת אצבע ממילא שמעינן באשת ישראל עסקינן שמתבטל תנאי בכך ועוד דפשטא דמתני' בא"א אלא דתוס' סלקא דעתי' לדחוקה ולאוקמה באשת כהן ולאוקמה בתנאי' והכי מוכח לישנא דאמר מעיקרא מאי לאו במדיר אשת כהן קא מפלגי ומשום דלא הוה ידעינן התרה לאוקמי בא"א:

ואחרים פירשו דהשתא בכל הנשים מוקמינן ליה בין באשת כהן בין באשת ישראל והכי פירושו דאלמנה לכ"ג כ"ע אי כאביי אי כרבא והכא בשנדרה היא וקיים לה הוא ורבא אמר לך אנא דאמרי אפי' לר"א וטעמא דר"א משום דסבר הוא נותן אצבע בין שיניה ולפיכך באשת ישראל דלא מתקיים תנאה חייב לפדותה וכ"ש באשת כהן דאפשר לקיים להחזירה למדינתא משא"כ באלמנה לכ"ג שאין כאן נתינת אצבע דמודה הוא ר"א שאינו חייב לפדותה וכ"ש ממזרת ונתינה דלא מקיים תנאה וה"ה דפליג ר"א במדיר אשת כהן וכ"ש דאיכא למימר הוא נותן אצבע בין שיניה לא אוקימנא כשנדר אלא משום רבי יהושע. ואביי אמר ליה אנא דאמרי אפילו לר' יהושע ושאני הכא שהיא נותנת אצבע בין שיניה לפיכך אפילו באשת ישראל דלא מקיים תנאה הא באלמנה לכ"ג או בהדירה שלא נתנה אצבע מוד' רבי יהושע שהוא חייב לפדותה כיון דאפשר לקיים תנאה והכי להוה טעמא נקטינן חד כאביי וחד כרב כדפרישנא אבל טעמא דר"א באשת כהן לאביי מפני שאני קורא בה ואהדרינך למדינתך וטעמא דרבי יהושיע משום דאיסור דבר אחר גורם לה ואפילו בחד טעמא היא נתנה אצבע בין שיניה. ולענין פסק הלכה כרבא וכאביי הלכה כרבא דאמרינן ממזרת ונתינה לישראל אין חייב לפדותה ואלו בפרק מותרת אמרינן שיש לה כו' לא קשי' דהתם הכי אמרינן שיש לה פירות שאכל מנכסי בעלה שמוציאין ממנו פירות שאכל:

תנו רבנן נשבית והנה מבקשים ממנו עד עשרה בדמים פעם ראשונה פודה מכאן ואילך רצה פודה רצה אינו פודה וראיה מדתני רש"י ז"ל שהוא מפרש מכאן ואילך רצה פודה אפילו בעשרה דמים רצה אינו פודה כלל ואפי' בדמיה דלא תקנו רבנן אלא חד פדיון:

רשב"ג אומר אין פודין את השבוים יותר מכדי דמיהן מפני תיקון העולם. פי' רש"י ז"ל שלא ירגלו להעלות על דמיהן ואיכא למידק במסכת גיטין תנן אין פודין את השבוים יותר מכדי דמיהן ואיבעי לן טעמא מאי משום דוחקא דצבורא אי משום דלא ליגרו בהו איכא ולא איפשט' בעיין דהתם והקשו בתוס' אמאי לא פשט' ונימ' תנאי היא דרבנן סברי משום דוחקא דציבורא לפיכך פודה ורשב"ג סבר אינו פודה משום דלא ליתי לאתגרי בהו. ויש מתרצים דהתם הלכתא כמאן הוא דמבעיא ולא דייק הכא לישנ' דהתם כלל ואחרים תרצו דאין הכי נמי דתפשוט בעיין מהכא אלא דלא חשו ליה וטובא איכ' בתלמודא דהוה בעיא ולא מיפשט' ורבינו תם זכרונו לברכה תירץ דמהא לא מצי למפשט דלעולם אימא לך דלרבנן טעמ' משום דלא ליגרי בהו ואפ"ה כל לגבי נפשה דמפרק בממונא לא חיישי' להכי ופריק נפשיה כי עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו ואשתו כגופו הוא לרשב"ג דלמא טעמ' דהתם משום דוחקא דצבורא והכא כי קאמר שאינו חייב לפדותה דחיישינן לדוחקא דצבורא כי היכי דאין פודן צבור השבוים יותר מכדי דמיהן משום דוחקא דצבורא ומיהו אם רצה פודה לא אתי רשב"ג אלא לאפוקי מדרבנן דאמר שהיא פודה ע"כ ונכון הוא. ויש אומרים דהלכת' כרשב"ג דהא אסתייע מסתמא דהתם דאלמא סתמא דהתם כוותיה דהכא וכן פסק רבינו חננאל וכן דעת רבינו ז"ל. הגאונים פסקי כרבנן דרשב"ג יחידאי היא ובאידך פלוגתא דבסמוך פסק רבינו חננאל ז"ל הלכה כרבי ואחרים פסקו הלכה כרשב"ג דהלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו וכיון דק"ל דאין פודין את השבוין יותר מכדי דמיהן כשהן שמין אותה יותר מכדי דמיהן כעבד הנמכר בשוק ואין שמין את האדם לפי עשרו בדמיהם אמרו כלומר דמי גופם ועוד שמעינן ליה מהא דרשב"ג דאמר בפרק אע"פ שהיתה כתובתה יותר מכדי דמיהן אינה פודה אלא בכדי דמיהן לפי שאין פודין את השבוים יותר מכדי דמיהן וכן פי' רש"י ז"ל יותר על דמים שראוים למכור בשוק ואין שמין את האדם כעבד הנמכר בשוק וכן כתבו הראב"ד והר"ב ז"ל [אולי צ"ל ות"ח פורק אותו בכל ממון שבעולם] (המו"ל). ור"ח פורק אותו בכל מקום שבעולם ודעת רבינו הרמב"ן וכדכתיב' בס"ד:

במתני' נשבית חייב לפדותה אמר הרי גיטה וכתובתה תפדה את עצמה אינו רשאי פי' אינו רשאי לפטור עצמו מפדיונה בכך אלא מגרש' ופודה אם רוצה. לקתה חייב לרפאותה פי' רבינו ז"ל דלהכי קתני לקתה ולא חלתה לאשמעינן שאם חלתה בפשיטות [צ"ל בפשיעתה] (המו"ל). אינו חייב לרפא אותה ועוד אומרים בשם רבינו חננאל דאפי' ברפואה שיש לו קצבה [חייב לרפואתה שלא חלקו בין רפואה שיש לה קצבה אלא באלמנה כו' אלא משום מזונות כו' כצ"ל] (המו"ל). לרפוא' שאין לו קצבה אלא באלמנה לגבי יורשים שאין חיוב רפואתה עליהם אלא משעת מזונות אבל בעלה חייב לרפאותה משום תקנתא דרבנן ולא משום מזונות והיינו דלא אדכר סוגיי' דתלמודא אלא באלמנה אבל הרא"ם ז"ל כתב דבעלה נמי (אינו) [דינו] כיורשים כדאמרי' בירושלמי קריבתי' דר"ש בר אבא אתא לקמיה דרבי יוחנן א"ל אין קצץ היא אכתו' מפדיונך וא"ל לא בעליך יהיב ליה ע"כ. ואמרי' נמי התם דבעלה אמר הן דקצצין והיא בעיר דלא קצצין למאן שמעינן לאו לבעלה ע"כ ורבינו הגדול אומר דהאי ירושלמי פליג אתלמודא דילן ואתלמודא קא סמכינן:

א"נ אפשר דלא פליגי ובעליך (חוב) [יהיב] לך לאו דווקא אלא מנכסי בעלך ובעלה בעי היינו יורשים הבאים מכח בעלה וזה דחוק אלא ודאי פליג אתלמוד דילן דלפום סברא דידן ז"ל. אמר הרי גיטה וכתובה תפדה את עצמה ופי' הראב"ד דווקא כשאינה מוטלת במטה [אבל אם מוטלת כצ"ל (המו"ל אינו רשאי והביא ראיה לדבריו מדתני בספרי ושלחה לנפשה מלמד שאם היתה חולה ממתינה לה עד שתתרפא וכ"ש בבנות ישראל הקדוש' שאין לה לשלחה אלא וודאי מתני' דהכא במוטלת על המטה וכן דעת הרשב"ם וטעמא דמסתבר הוא ולגבי אלמנה אינו רשאי לפרוע כתובתה ושתרפא עצמה דומיא רפואה מדין מזונות הוא וק"ל כאנשי גליל שאין יתומים יכולין לפרוע כתובתה כשתזון: