ריטב"א על עירובין סט:

אנשי חצר בש״ס מפרש מתני׳ בשמבטל להם רשותו וקסבר האי תנ׳ שהמבטל לרשות חצרו רשות ביתו לא ביטול הילכך ביתו אסור לו ולהם שאם הוא מוציא מביתו לחצר ה״ל מוציא מרשות שלו לרשות שאינו שלו ואם הם מוצאי׳ הוה להו מוצאים מרשות שאינה שלהם לרשותם ואם הוצי׳ הוא שהחזיקו הם הרי זה אוסר עליהם אף את החצר שלא להוציא לתוכו אפילו מבתיהם ושלהם מותר לו ולהם פי׳ בשלא קדם והוציא דאינהו מפקי מרשותם לרשותם שהרי אף החצר שלהם הוא ואיהו נמי נעשה כאורח אצלם נתנו לו רשותם הוא מותר בשלו והם אסורין אפילו בשלו דרבי׳ לגבי יחיד אינם נעשים כאורחים וכיון שכן ה״ל כמוציאין מרשות היחיד לחצר המשותפת דאע״ג דבטלו לו רשותם אסורין הם בו אפילו לגבי דידיה כיון שלא נעשו לו כאורחים.

שמעת מינה כו׳. פי׳ דאע״ג דהכי קי״ל לדעת קצת הפוסקים אפ״ה מתמהי׳ עלה למימר דאי הויא מתני׳ תיובתא דשמואל ורבא דאנן דחי׳ דמהא ליכ׳ ראיה דדלמא מתני׳ ה״ק נתנו לו רשותם כו׳ והכין אורחא דתלמודא דהכין בכמה דוכתי. קמ״ל כיון דבעיתא צרי שהרי הם עצמם היו אוסרין זה על זה כיון שלא עירבו לא הדר ומבטיל לגבי חבריה פרש״י ז״ל דכיון דמעיקרא כשבטל לא הוה להו שריותא שוב אינו יכול לבטל לחבירו זכות שנתנו לו אחרים. ויפה כיון דמשום טעמא דלא הוה להו שריות׳ מעיקר׳ יכול לבטל לא הוה לן למיסר דא״כ בני חצר המבטלים זכותם לא׳ מהם צריכין לבטל רשותם כלם בבית אחד דאי בזה אחר זה נימ׳ דכיון דלא הוה ליה שריות׳ בראשונים הרי אין ביטלו של אחרון כלום אלא ודאי דטעמא נמי משום דאיהו לא מצי מקני לחבריה מאי דאקני ליה ושמעינן נמי מלישנא דאמר דכל היכא דה״ל שריותא מעיקרא יכול הוא לבטל לאחרים זכות שנתנו לו הילכך אחד מבני חצר שנתנו לו חבריו רשותם יכול הוא לבטל אותו לבני חצר הסמוכה לה וכן דקדק הרב ב״ר שניאור ז״ל:

נותנין רשו׳ למה לי מהו דתימא כו׳. פי׳ דאע״ג דהא קתני נותנין לו רשותן דמשמע שהשנים נותנין רשו׳ התם הוא מפני שערבו וכי מבטל ליה שפיר דמי הילכך ליכא למגזר אבל הכא מיירי בשנים שלא ערבו שא״א להם לבטל רשות כי שניהם אוסרין זה על זה וכיון דכן הוה ס״ד דנימא שאין נותנין רשות גזירה דילמא אתו למיתן להו קמ״ל דלא גזרינן ואין נוטלין רשות למה לי פי׳ דהא פשיטא דהא קתני שהשנים אוסרין זה על זה. ומהדרינן לא צריכא כו׳ פירש אשמעינן משנה יתירא שאפילו נתנו רשותם לאחד מהם ע״מ שיחזור ויבטלהו לחבירו דסד״א דשליחא שויה ומסני קמ״ל דכיון דאיהו לא קנה מעיקרא לאשתהויי כי חברו אסר עליו שאין יכול לחזור ולהקנות לו מאי דאקנו ליה ובהא אצטריך למתני שהשנים שלא ערבו אינם נוטלין רשות.