ריטב"א על עירובין יג.

איכא בינייהו דרב אחלא ולא מסיימי. פי׳ דת״ק או ר׳ עקיבא מצריך אליבא דב״ה או לחי או קורה אפי׳ בפחות מד׳ טפחים ולא מסיימו מאן מינייהו הוא דאצטריך לחי זה ומיהו כל שאין בו אלא פחות מג׳ הרי הוא כלבוד ודברי הכל אינו צריך כלום וכתב הראב״ד ז״ל שלא נחלקן אלא כשהמבוי בעצמו רחב ד׳ אלא שפתחו קצר אבל אם המבוי ג״כ אינו רחב ד׳ כשיעור משך מבוי דכ״ע אינו מבוי ואינו צריך כלום ונראין דבריו ז״ל: עוד כתב ז״ל דכיון דמספקא לן אי קאי ר׳ אחלאי כר׳ עקיבא או כרבנן לא דחינן מימרי׳ בכדי ותני׳ ליה ברבנן והלכתא כוותיה וכן נראה דהלכתא כוותי׳ דהא סוגיין לעיל הכי רהט׳ כדאמרי׳ וכמה אמר רב אחלאי כו׳ ומסקי׳ לה הכי ולעיל נמי גבי ההיא דשמואל בלישנא קמא אמרינן כרב אחלאי אלא דאמרי׳ כאן בחצר כאן במבוי ודאידך לישנא בתרא דהתם לא דחי׳ ליה לגמרי לפום פי׳ דפרי׳ עליה לעיל ומיהו בחצר ליתא לדרב אחלאי כלישנא קמא דלעיל דלא דחי׳ ליה כלל הלכך צריך הכשר פס עד שיתקצר בפחו׳ מג׳:

הלכ׳ כאותו תלמיד הקשו בתוספות התלמיד הזה מה בא ללמדנו שהרי בדבריו אין שום חידוש אלא לדברי בית שמאי שמודים לבית הילל במבוי שהוא רחב פחות מד׳ אמו׳ ודכוותה פריך תלמוד׳ פרק ר׳ אליעזר מילה ולרבי עקיבא נמי למאי דסלקא דעתא דפסק הלכה כאותו תלמיד אי פסק לן דהא רבי עקיבא כב״ה סבירא ליה ותלמודיה הוא ותרצו דהא קי״ל כר׳ אלעזר בפסי חצר ולא אמר רבי אליעזר שני פסין בחצר אלא במקום שהצריך לחיי׳ כמבוי ולחי וקורה לב״ש הילכך ממאי דמודו ב״ש במבוי שמעינן אנן לגבי חצר ואינו מחוור שאם אותו תלמידו ר׳ עקיבא כבר היו יודעים דהלכת׳ כר׳ אליעזר דכסברא דרב נחמן דאמר לן כתר טב היה להם להשמיענו שהלכה כר׳ אליעזר בפסי חצר. וי״מ דהאי תלמיד אתא לפ׳ לנו דברי רשב״ג שאמ׳ למעלה דכל פחות מד׳ אמות אינו צריך כלום: והייתי סבור שאינו צריך כלום ממש ואפי׳ לב״ה. ואתא האי תלמיד לאשמעי ' דאינו צריך לחי וקורה. לב״ש קא׳ או לחיים לר׳ אליעזר אבל צריך הוא לחי או קורה:

לחדד בה את התלמידים. פי׳ שיתנו לבם לתורה ולדרוש בחכמ׳ כדי שיאמרו הלכות משמם ויפסקו הלכה כמותם כמו שעשו לתלמיד ואין זה מתפרש באותו שאמר במס׳ נדה לא אמרה ר׳ עקיבא אלא לחדד בה את התלמידים דהתם בעי למימר לראות מה ישיבו על דבריו כשפוסק שלא בהלכה: ואלו הכא ליכא למימר הכי כי הוא בעצמו גלה דעתו שאין הלכ׳ כן כשאומ׳ ח״ו לא אמר ר׳ ישמעאל דבר זה:

קנקנתום הוא וידריא ולא הנקרא בלשון ערב אל זא״ג ולא היה אוסר ר״ת ז״ל ור״י ז״ל שלא להטיל׳ בדיו שכותבין בו ספרי תור׳ ובכל המקומות הללו נותנין אותו בדיו ואומר רבי׳ הגדול ז״ל שהטעם משום דאנן קיימ׳ לן כמאן דאמ׳ שלא נאסר אלא בפרש׳ סוטה שבמקדש ואפי׳ למאן דאמר בפרשת סוטה שבס״ת אינו מדין קדושת ס״ת דא״כ מ״ש משאר פרשיות אלא כדאמרי׳ כדי למחוק לה מן התורה ואין זה אלא בזמן שבית המקדש קיים שנוהגת השקאת סוטה אבל הכא דסתימא כתיבא לא. וק״ל דכיון דבעי האי תנא כתיבה לשמה היה לו לפסול אפי׳ מס״ת דהא אשכחן גבי גט דפסלי׳ מספר תורה שנכתב סתם גבי עובדא דההיא דשקל ס״ת ויהב לדביתהו. וי״ל דלמסקנא לא ק״ל דהא אמרי׳ לר׳ אחאי דכי כתיב ועשה לה לשמה אמחיקה קאי וה״ה נמי להאי תנא אלא דקסבר דאפ״ה כיון שהכתיבה הכשר המחיקה עליה נמי קאי ועשה לה קצת אלא דמסתייה שלא תהא מרחל ללאה דכיון דאינתיקה ללאה לא הדרא ומינתקא לרחל ובדין הוא דהשתא מקמי מסקנא דלקמן הוה לן לאקשויי הכי מגט אמאי מכשר אס״ת אלא דניח׳ לן למיפרך לר׳ אחאי דאית לן פרכא עליה ממתני׳ גופא. ומיהו כי פרכי׳ ופרקי׳ לר׳ אחאי אי פריקא אידך לת״ק דידיה. וא״ת וכיון דאכשרה ר׳ אחאי מגלה של לאה לרחל משום דעיקר עשייה מחיקה כ״ש שהי׳ לו להכשיר מס״ת עצמו שנכתב סתם דגבי גט עדיפ׳ טובא כתיבה סתם מהיכא שנכתב לשם אחרים. וי״ל דשאני הכא דבעינן כתיבה לשם אלות מיהת:כן תרצו בתוספות: