ריטב"א על חולין קלב.

אמר רבא זאת אומרת הדין עם הטבח פרש"י ז"ל דינו של כהן לתבוע מתנותיו אצל הטבח פי' לפירושו אף ע"פ שבהמה של ישראל כל היכא דהוי מתנות ברשותו מינה תבע כל היכא דאיתנהו בעיניהו שיש לדבר תובעים במכרי כהונה ולא מצי א"ל לאו בעל דברים דידי את זיל אצל בעלים מיהו דוקא בעודן ברשותו. אבל אם נתנם טבח לבעלים או שמכרן אין לכהן על הטבח כלום וזה מבואר: וכן כל כיוצא בזה כגון ראובן שהפקיד מנה לשמעון והמעות של לוי ויודע לוי שזה הפקידו לשמעון הרי זה תובע ממונו משמעון אבל אם החזירה שמעון אין ללוי עליו כלום: והאשכנזים פי' הדין עם הטבח דדוקא ששחטו בהיות הבהמה לעכו"ם ולכהן הא אלו לקחו מהם ושחטו לעצמו חייב ואע"פ שגדלן מתנות בפטור משא"כ לתרומה. דתבואה שהביאה שליש ביד עכו"ם פטורה מן התרומה:

והא דתנן והמשתף עמהם פטור מן המתנות סוגיא דשמעתין דפטור לגמרי כיון שיש יד עכו"ם או כהן באמצע. וכ"ת ומ"ש מצבי הבא על התיישה לרבנן דחייב בחצי מתנות משום דשה ואפי' מקצת שה: ואיכא למימר דשאני התם דליכא אלא מקצת שה והרי כל צד שה שבו חייב במתנות מכל מקום ואידך פלגא דפטור ממתנות אינו שה אבל הכא דבשה גופיה פטור מקצתו כיון שנפטר מקצתו נפטר כולו הא דאמרינן כהן טבח שתים וג' שבתות פטור מן המתנות מכאן ואילך חייב במתנות: י"מ שאפי' בשוחט בהמה שלו לא פטרתה תורה אלא בשוחט לעצמו אבל בשוחט למכור לאחרים לא. ולפי' שתים וג' שבתות פטור דהוי כשוחט לעצמו שכוונתו שאם יבואו אחרים ליקח ממנו מוטב ואם לאו ישתייר לעצמו ועיקר שחיטתו לעצמו הוא: אבל מכאן ואילך הרי הוא כשוחט לאחרים שחייב: וכי קבוע מסחתא דמוכח מילתא דלמכור לאחרים הוא שוחט מיחייב מדינה לאלתר זהו פירושו של רש"י ז"ל. אבל תו' פירש דבשלו פטור הוא לעולם מן הדין אפי' בשוחט למכור לאחרים שהרי שלו הוא טובח. אבל מפני גזל השבט גזרו חכמים דמשני' וג' שבתות ואילך משנראה דקביע מסחתא יהא חייב במתנות: כדי שלא ירגילו טבחי ישראל ליתן ולשתף כהנים עמהם כדי לפטור מן המתנות ויש כאן גזל השבט ותורת מתנות משתכחות ועד ג' שבתות כל היכא דלא קבע מסחתא דלא מוכחא מילתא לא גזרו לא שנא במוכר שלו לגמרי ל"ש במשתף. תדע דליכא איסורא דאורייתא דאי לא היכי טעי ר' טבלא בדאורייתא אלא דאיהו עביד כדינא דאורייתא וטעי בדרבנן לא שמיעה ליה וכן עיקר וכן פי' בתו'.