ריטב"א על ברכות נב:

וב"ה סברי ניצוצות לא שכיחי. וא"ת ואכתי איכא משקה שבראשי אצבעותיו כגון מרק וכיוצא בו ומיטמו באחורי הכוס וחוזר ומטמא את ידיו ונמצא אוכל בידים שאין טהורות, כבר פירש רש"י ז"ל דההוא לא חשיב משקה אלא אוכל, ומיהו קשיא דא"כ לב"ה יש ליזהר שלא לאכול דבר שטיבולו במשקה. וי"ל דלא חיישינן להא דודאי מקנח הוא ראשי אצבעותיו מן המרק אבל היכא דנטל ידיו וכל ידיו מלאות מים איכא למיחש שמא לא קנח יפה יפה:

תכף לנטילת ידים סעודה. פירוש ולא שיפסיק בשתיית כוס בין נטילה לאכילה. ומזה הטעם יש מי שפירש בפסחים גבי נטל ידיו לא יקדש על היין אלא על הפת כי היכי דתיהוי תכף לנטילה סעודה. ומ"מ אין העולם נזהרין מזה עכשיו שנוטלין ידיהם קודם קידוש. וי"ל שלא אמרו אלא לפי מנהגם שהיה דרכם לשתות קודם אכילה והשתיה דבר חלוק בפני עצמו ופעמים נמי היו עושים אותה קודם הסעודה אבל גבי קידוש שהוא במקום סעודה אין בכך כלום. וכי הא משמע בפ' כיצד מברכין דאמרינן מים ראשונים מתחילין מן הגדול וטעמא משום דמסיק ליה תכא מקמיה אע"ג דודאי לא שרי המוציא עד דמטו למיכל כולה. וכי תימא אמאי לא חשיב לה לעיל גבי שלשה תכיפות איפשר דבפלוגתא לא איירי אע"ג דב"ש במקום ב"ה אינה משנה:

שאם אתה אומר על הכסת גזירה שמא יטמאו משקין שבמפה מחמת הכסת. פירוש שהכסת פעמים שהיא טמאה ואין אדם מקפיד עליה שאינה משמשת לדבר שתוכל לטמאו כל שאינה אב:

ונטמייה כסת למפה. פירוש ולמה לי טעמא משום משקין אפילו בלא משקין יטמא כסת למפה. וא"ת ודאי צריכינן לטעמא דמשקין דאי בלאו משקין אפילו כי מטמא כסת למפה מאי הוי הויא לה מפה שניה ושוב אינה מטמאה ולא פוסלת אלא אוכלי תרומה בלבד הוא שפוסלת. יש לומר דה"ק אחר שתהא המפה טמאה עשויה היא שיפול בה משקין או שיקנח ידיו בה ממשקין אחר כך ותטמא אותן ויטמאו ידים ולמה לי למימר דוקא כשבאו שם משקין תחלה דמשמע דכל שלא באו שם משקין תחלה ליכא למיחש:

וניטימייה כסת לידים אין כלי מטמא אדם. פירוש ואפי' לידים אין כלי מטמא. ומיהו אמרינן התם דכל שנטמא באב הטומאה מטמא את הידים:

מוטב יטמאו ידים דלית להו עיקר מן התורה. פי' אין להם שום עיקר ליטמא בלא גוף האדם. ואע"ג דב"ה חיישי לעיל גבי כוס לטומאת ידים, התם לא דחינן טומאה אחריתי אמטולתה וחיישינן לכל מאי דאיכא למיחש אבל הכא טפי עדיף למיחש למה שיש לו עיקר ממה שאין לו עיקר:

ב"ש אומרים מכבדין את הבית ואח"כ נוטלין לידים. פירוש הבית השולחן או מה שתחת השולחן דב"ש סברי אם נוטלין לידים תחלה נמצא השמש מתעצל מלכבד אח"כ ואיכא הפסד אוכלין וב"ה סברי דאסור להשתמש בשמש עם הארץ ושמש תלמיד חכם ודאי אינו מתעצל ויודע שאסור להפסידן והוא נוטלן. ויש מפרשים שאם אתה אומר נוטלין לידים תחלה על ידי הנטילה ניצוצות נתזין על מה שתחת השולחן ומפסידין אותן וב"ה סברי כיון דשמש תלמיד חכם הוא לעולם מעביר פירורין של כזית ואותן שהן פחות מכזית מותר לאבדן. וכזה הפירוש נראה מן הירושלמי בפרקין וקיימא לן כמילתייהו דבית שמאי דאיפסקא בגמ' בהדיא. וא"ת כיון דבית שמאי לקולא וב"ה לחומרא ליחשוב לה במסכת עדיות גבי קולי בית שמאי ובית הלל. יש לומר דהאי קולא אתיא לידי חומרא דמצרכי לכבד תחלה משום הכי וב"ה לא מצרכי הילכך לא תני לה ובמילתא גופה דאפליגו בה בהדיא בית שמאי לחומרא וקיימא לן דפירורין שאין בהן כזית מותר לאבדן ביד ושלא כגרסת רש"י ז"ל שם:

לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על המזון שבתחלה ועל הבדלה שבסוף. פירוש היכא דאין לו אלא כוס אחד לכולי עלמא מברך על המזון ומשלשלן אחריו על מה נחלקו על המאור ועל הבשמים דבית שמאי אומרים מאור ואח"כ בשמים דסבירא דמאור שנהנה ממנו מיד יש לו לברך עליו לאלתר. וב"ה אומרים מברך על הבשמים שהיא באה לכבוד שבת משום נשמה יתירה ואחר כך על המאור:

ואמר ר' יוחנן נהגו העם כב"ה וכו'. וכן הלכה ואורויי נמי מורינן דלא אמרינן דמ"ד נהגו אורויי לא מורינן אלא דוקא היכא שבא במקום מחלוקת על מי שאומר הלכה אבל היכא שאינו בא במקום מחלוקת ודאי נהגו משום דהכין הלכתא קאמר (בתו'):

בית שמאי סברי בורא דעתיד למברא וכו'. והקשו בירושלמי א"כ נימא ברא פרי העץ וכו'. ומשני יין מתחדש בכל שנה אבל מאורי האש על עיקר ברייתו אנו מברכין:

כי פליגי במאור ומאורי האש ב"ה סברי טובי נהורי איכא בנורא. פירש"י ז"ל ירוקה ולבנה שחורה ואדמדמת יש בשלהבת הילכך יברך מאורי. והראב"ד ז"ל פירש דהרבה תשמישין משתמשין בו אורה וחימום ובישול אוכלים, וזה לפי סברתו שסובר שמברכין על כל אש ובלבד שאינו עשוי לכבוד. ותמוה הוא לפי אוקימת' זו של רב יוסף למה אמרו ב"ש ברא וב"ה בורא כיון דבהא לא פליגי:

אסיקנא דאין מברכין על בשמים שבמסבת עובדי כוכבים שסתם מסיבתן לעכו"ם ואור ששבת מברכין עליו ואיזהו שבת כל ששבת ממלאכת עבירה ואפילו נעשה בו מלאכה בהיתר כגון לחיה ולחולה שבת קרינן ביה: