ריטב"א על ברכות ל:

ודילמא לא כיון דעתיה מעיקרא. פי' מנין לך שהתפלל יוצר ומוסף כי שמא תפלת יוצר בלבד היא ומתחלה לא כיון דעתו באבות ונזכר אחר שהתפלל והוצרך לחזור ולהתפלל מראש וה"ה אי אדכר באמצע תפלה דפוסק, א"ל תא חזי וכו' דר' יוחנן לאשמעינן אתא דתפלת המוספין ביחיד וכיון דכן איהו ודאי הוה קים ליה דתפלת המוספין הוה:

לא הוו מצלו אלא ביני עמודי. פי' והוו מצלי תפלת המוספין ביחיד אף במקום שיש חבר עיר, ומהא משמע דהלכתא כרבנן:

והתניא טעה ולא הזכיר של ר"ח שחרית אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה במוסף. ואיכא נוסחי דגרסי טעה ולא הזכיר של ר"ח במוסף אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה במנחה. ולא גרסינן לה דהיכי איפשר דיתפלל מוסף ויטעה בר"ח (ועוד דבמוסף לא שייך לומר טעה דכולי יומא הוא זמניה:)

כדי שתתחונן דעתו עליו. שתתישב דעתו שיוכל להתפלל לאלהיו בלב שלם. ורב חסדא אמר וכו'. והענין הוא אחד אלא שחולקין בלשון ובירוש' אמרו שישהא כדי מהלך ד' אמות:

מסתברא מילתיה דרב בחודש מלא. פי' שהחודש שעבר היה מלא אין מחזירין אותו אבל ר"ח שעבר חסר מחזירין אותו:

מכדי רב טעמא קאמר דאין מקדשין החודש אלא ביום מה לי מלא מה לי חסר. ולעולם לא שנא דהלילה אינה בכלל ולא חשיבא למטרח ולמהדר עלה:

פרק אין עומדין אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש. פירוש מתוך הכנעה וישוב הדעת לכוין הדברים שיצאו מפיו. ולאו דוקא כובד ראש אלא דרך משל הוא כלומר דמי שראשו שהוא עיקר כל אבריו מכביד עליו כל אבריו מוכנעי' ויושב בהכנעה ובתפלה שהיא שאלת צרכיו וחמור' מן הברכות ואף מק"ש דק"ש היא שנון, צריך שישב באימה והכנעה כדי שתהא תפלתו רצויה ומקובלת:

[גמרא] מנא הני מילי. דבעינן כובד ראש שנאמר והיא מרת נפש:

הוה מציין נפשיה. שהיה מקשט עצמו. וכן ראוי לעשות:

עבדו את ה' ביראה וגו'. ומרישיה דקרא דייק דלשון עבדו משמע תפלה כדדרשינן ולעבדו בכל לבבכם זו תפלה:

מאי וגילו ברעדה. מדאייתה. קרא לראיה סיימיי: