ריטב"א על עבודה זרה עו.

והא אנן תנן גבי קדשים השפוד והאשכלה מגעילן. פירש ר״שי ז״ל שאם צלה בהם קדש היום ובא לצלות בהם למחר קדש אחר צריך להגעילם בנתים משום דמאי דצלה בו היום הוי נותר למחר וכי הדר ומבשל בהו למחר פליט שפוד בגויה טעמא דנותר דהיום ונותר אסור כרת ומכל מקום הגעלה סגי לה:

אמר ליה התם היתרא בלע כו׳. עד סוף סוף כי פליט איסורא פליט ונראה כי רב ששת נתכוון למה שפי׳ רב אשי המסקנא אלא שהראשונים לא ירדו לסוף דעתו והקשו עליו:

אלא אמר רבא מאי הגעלה דקתני מריקה ושטיפה. פי׳ דודאי לבון בעי והתם לא איירי בה תנא דהא פשיטא דלא גרע מגיעולי גוים דקתני הכא ולא קתני התם אלא מה שהוסיף הכתוב בכלי שרת לעשות בהן מריקה ושטיפה מפני מעלתם ומצות המלך היא בקדשים.

אמר ליה אביי מי דמי התם כו׳. כלומר דהיכי קרי תנא למריקה ושטיפה בלשון הגעלה ואפי' בשתוף השם דהא לא דמו כלל ולשון מי דמי בכאן משונה משאר מקומו׳.

אלא אמר רבא לעולם הגעלה ממש ולעולם שפוד ואשכלה בין בלעי איסורא בין בלעי היתרא וקדשים היינו טעמא דסגי להו בהגעלה משום דכל יום ויום נעשה געול לחברו פירוש שתשמישן תדיר ובכל יום ויום מבשלין בהן ואינו מספיק לבא לידי נותר עד שחוזר לפולטו בתבשיל אחר קודם שיבא לידי איסור נותר ולקמן מפר״שי אם כן הגעלה למה לי ואם תאמר כיון דשפוד ואשכלה בלעי טובא על ידי האור עד דלא סגי ליה אלא בלבון היאך נכשרין בגעול דכל יום ויום שחוזרין וצולין בהן והלא הליבון צריך שתשיר קליפתן כדאיתא בגמ׳ ובירושלמי אמרו שיהיו נצוצות מנתזין ממנו ונמצא שלא יצאתה בליעת היום כולה בגיעול דמחר אלא מקצתה והנותר יוצא בבשול ביום שלאחריו והוה ליה נותר ולא עוד אלא דכל שהוא בולע על ידי האור חם מקצתו חם כולו וכולו צריך הכשר גמור ואי אפשר להשתמש ולצלות בכולו בכל עת. וכל כלי שבלע שום דבר של איסור אין לו תיקון עד שיתלבן ויוכשר כולו ואפילו תימא דהשתא נמי סבירא לן דמגעילן קודם גיעול דבשול מכל מקום כל דצריך ליבון אינו נכשר לפלוט בליעתו אפילו בכמה הגעלות ויש לומר דהשתא סבירא ליה לרבה דכיון שנפלט רוב בליעתו בעודו היתר בגיעול של כל יום ויום לבדו או בגיעול והגעלה שוב אין לחוש למה שנשאר בו לא מחמתו ולא מחמת מה שחם כולו לפי שאינו אלא משהו ולהא מיהת אהני ליה מאי דבלע היתרא וכדבעינן לפרושי המסקנא בס״ד.

הא תינח שלמים דכיון דלשני ימים מתאכלי מקמי דלהוי נותר ביום השלישי נעשה גיעול ביום שני.

הקשו בתוס׳ אמאי ניחא שהרי ממעט זמן אכילת שלמים שלמחר שקבלו פליטת שלמים דהיום ואינן נאכלין אלא למחר כזמן שלמים דהשתא ואסור למעט זמן אכילת שלמים לפי שמביא קדשים לבית הפסול ותירצו דכיון דלמחר היתרא הוא אין לחוש לכך דהוה ליה נותן טעם בר נותן טעם דהיתרא שהוא מותר דהכא בליעת השפוד דהיום הוי חד נותן טעם וכשחוזר ופולט בקדשים דמחר הוי נותן טעם בר נותן טעם ושוב אין לחוש לו ומיהו הא דאמרינן בסמוך לא צריכה דכי מבשל בה חטאת האידנא הדר מבשל בה האידנא שלמים דכי הדר בשיל בה למחר חטאת או שלמים חטאת דלמחר ושלמים דהאידנא בהדי הדדי שלים זמנייהו זה ודאי קשה דסוף סוף הרי יש בשלמים טעם בשר חטאת וממעט מפני כן אכילת שלמים ומביאן לבית הפסול לפי שהשלמים נאכלים לזרים ולנשים ולעבדים ועתה מפני טעם החטאת שבהם אינם נאכלין אלא לזכרי כהונה כדין חטאת וכדאמרינן במסכת פסחים יקדש להיות כמוהו שאם פסולה היא תפסל ואם כשרה היא תאכל כחמור שבה ובהא לא שייך טעמא דנותן טעם בר נותן טעם שלא נאמר זה אלא היכא דתרוייהו היתרא אבל הכא איסורא איכא שהחטאת אסור לזרים ולנשים ועבדים כחתיכת איסור תורה ובתוספות ז״ל לא תירצו בזה כלום מפני שהם סבורין כי לדברי רבא כל יום ויום נעשה געול לחברו ואין צריך שום הגעלה וכדאשכחן דגרסי בנוסחי דידן וכן היא בפירושי ר״שי ז״ל א״ה הגעלה נמי לא תבעי קשיא וכן הגירסא בפי׳ ר״ח ז״ל ולפי אותה גרסא האמת שאין תירוץ לקושיתינו אבל מכל מקום הגירסא הזאת קשה מאד בעיני דהא קתני השפוד והאשכלה מגעילן ועל המילה הזאת שקלו וטרו אמוראי לישב אותה ועלה אתא רבא לפרושי והיכי משבש לה דלפום אוקמתיה לא נבעי הגעלה ואילו תנא תני מגעילן ואם כן הרי רבא משבש לנו המשנה ההיא יותר מן האמוראים הראשונים ודברי אביי שסתר הוא את דבריו וכיוצא בזה לא מצינו בשום מקום ואין לך לומר דרבא סובר דמשום געול דכל יום ויום תני תנא מגעילן דהא לא משמע לישנא דמתני׳ הכי כלל ועוד דאם כן היכי פרכינן ליה להדי נוסחא הגעלה למה לי מעתה אי אפשר לגרוס הגירסא הזאת ויעלו דברי רבא כהוגן דרבא הכי קאמר דמשום הכי סגי לן גבי קדשים בהגעלה משום דבלאו הגעלה איכא גיעול של כל יום ויום.

ומעתה יש לנו תירוץ לקושית התוס׳ דאין כאן חשש טעם חטאת בשלמים עד שיהיו שלמים נאכלים אסורין שלא לזכרי כהונה דכיון דאיכא הגעלה בנתים שוב אין כאן כדי נתינת טעם וכל שאין בראשון כדי נותן טעם בשני אינו נאכל כראשון החמור אלא השני מבטל את הראשון וכדתנן בהדיא פרק דם חטאת בשל בו קדשי׳ וחולין או קדשי קדשים וקדשים קלים אם יש בהן נותן טעם הרי הקלין כחמורין וטעונים מריק׳ ושטיפה ונפסלין במגע ואם אין בו נותן טעם אין הקלין נאכלין כחמורין עד כאן.

וכן. פירש הר״מבן ז״ל ואי ק״ל כיון דאמרת דרבא מאי דקאמר דכל יום ויום נעשה געול לחבירו בהדי הגעלה הוא דשרי אם כן מאי ק״ל לתלמודא מעיקרא דקאמר תינח שלמים כו׳ עד קא פליט נותר דחטאת דהאידנא בחטאת ושלמים דלמחר דהא אמרת דמאי דפליט לא הוי נותן טעם דמשהוא הוא דפליט ולא הוי נותר ולא פסול לזה הקשה רבינו הר״שבא נר״ו. ונראה לי לפי עניות דעתי שהתלמוד סובר שלא אמרו שאם אין בו בנותן טעם שהוא מותר אלא לענין קדשים קלים וקדשי׳ חמורים דסוף סוף הכל יש בו צד היתר אלא שאין אכילתן שוה אבל לגבי איסור נותר וכיוצא בו שאין בו היתר לשום אדם אין לנו לבטל איסורו כלל עד שיהא לו הכשר גמור ככלי מדין וזהו מה שחדש רבא ואמר כל יום ויום נעשה גיעול לחבירו והתלמוד הקשה דהניחא לגבי חברו אבל מה נאמר לענין איסור נותר דבשלמא שלמים בשלמים ליכא איסור נותר ואסקא רבא דכי קתני מגעילן היינו בדיעבד באנפא דליכא איסור נותר וכדפריש ואזיל ולא באה הגעלה אלא כדי שלא למעט זמן אכילתן וגם שלא יהיו החמורין נאכלין כקלין וכן היה לשונו של רבא מוכיח אלא שהתלמוד בא ופירש דבריו כנ״ל. ויש שהיו סבורין לדקדק משמועתינו שאם בשל אדם חלב בקדרה של מתכת ובשל בו אחרי כן ירק שמותר לחזור ולבשל בה בשר בו ביום שכבר נגעלה בבשול הירק והירק היה היתר משום נותן טעם בר נותן טעם וכדאמרינן הכא דכל יום ויום נעשה גיעול לחברו וגם מורי הר״אה ז״ל היה מבעלי סברה זו ולפי מה שכתבנו אין לומר כן ודוק ותשכח:

רב אשי אמר לעולם כדאמרת מעיקרא ודקשיא לך איסורא קא פליט ליתיה לאיסורא בעיניה. פי׳ ר״שי ז״ל לעולם כדאמרינן מעיקרא דהיינו טעמא משום דבקדשים היתרא בלעי ודקשיא לך כי פליט איסור׳ פליט לא חמיר אסוריה שכשנעשה נותר לא הוי אסור בעיניה שבתוך דופני הכלי היה בלוע ולעולם לא הוכר איסורו עכ״ל ומכאן דקדק רבי׳ הר״אבד ז״ל דכלים של פסח ואפילו השפודים והאסכלאות בהגעלה סגי להו דהא היתרא בלעי והיינו נמי טעמא דאמרינן התם גבי סכינין דפסחא דסגי להו ברותחין מה שאין כן בסכין של גוים דבעיא ליבון ואין זה דעת הגאונים ז״ל שהם כתבו דהכשר כלי פסח דינם כהכשר כלי גוים וכן כתבו הר״ם במז״ל והר״מבן ז״ל כדברי הגאונים דסכיני דפסחא וסכיני גוים חד דינא אית להו ותרוייהו איסורא בלעי ולא אמרו היתרא בלע אלא בקדשים דבשעה שבלע לא היה נאסר כלל דאיסורו משום נותר הוא וההיא שעתא אכתי לא היה נותר ולא נאסר כלל ואין שם נותר עליו ולאחר שנבלע נעשה נותר וההיא שעתא אין אסור נותר ראוי לחול אלא ע״מ שראוי לפלוט על ידי הגעלה שהיא בליעה גדולה שיהא בה נתינת טעם וכשהגעיל אף על פי שנשאר בה מעט שאינו נפלט אלא על ידי האור אותו מעט שנשאר אינו אוסר אבל בחמץ בפסח שנבלע בסכין חמץ הוא ושם חמץ עליו אלא שעדין לא חל עליו זמן איסורו מכל מקום כשחל עליו הפסח ראוי הוא ליאסר וכן נראה מדברי רש״י ז״ל שפי׳ שכשנעשה נותר לא הוי אסור בעיניה שבתוך דופני הכלי הזה ומעולם לא הוכר אסורו וחמץ ניכר הוא בשע׳ בליעתו ושמו עליו ע״כ לשון רבינו הר״מבן ז״ל.

עוד נראה ליבו טעם אחר דאילו איסור נותר אינו אוסר אלא בנותן טעם כשאר איסורין ולאחר הגעלה לא נשאר בו כדי נתינת טעם אבל גבי חמץ בפס׳ דקיימא לן כרבא שהוא אוסר במשהו בין במינו ובין שלא במינו ראוי לחוש לאותו המעט שנשאר שם כדי שלא יפלוט ויאסור.

ויורה גדולה היכי מרתח לה. פירוש דהא לא סגי לערות עליה מים רותחין מכלי ראשון כדברי רבינו תם ז״ל ומכאן תשובה לדבריו.