ריטב"א על עבודה זרה עה:

ואי אית בהו קטרי שרי להו דעת מורי הר״אה ז״ל דהנגוב בלחוד קאי דאלו ביישון האויר נכנס שם ברוב הזמן ואין צריך התרת קשרים וכן בקנקני׳ שלנו של עץ אין צריך התרת קשרים וכן נראה דעת הר״מבם ז״ל אבל לפום פשטה דאפי׳ היישון קאי מדקתני לה בתר תרוייהו וכן דעת הר״אבד ז״ל.

אשכול וכל סביביו טמאין וכל הגת טהורה וכתב הר״מבן ז״ל דהא מיירי בשיש שם טופח על מנת להטפיח ומאן דאסר סבר דמשקה טופח על מנת להטפיח חבור וכאילו נגע באלו בכל ואידך סבר שלא אמרו דמשקה טופח על מנת להטפיח חבור לטומאה ולטהרה אלא כשיש משקה כאן וכאן ומשקה טופח על מנת להטפיח מחברן אבל כאן בטל הוא לגבי האשכולות ואינו חבור למשקה הגת ואין צריך לו׳ למשקה שעל שאר האשכולות אלא דלחומרא בעלמא אמרו לסלק כל סביבותיו וכיון דאורו רבנן כמאן דאמר הגת טהורה שמעינן דכל שכן לענין נסך שאם נגע גוי באשכול שבגת אפי׳ לאחר שנמשך שם היין שאפי׳ יש שם טופח על מנת להטפיח אשכול וכל סביביו אסור והשאר מותר אם ראינו בודאי שלא נגע במשקה וכן פסק ר״שבם ז״ל.

מתני הלוקח כלי תשמיש מן הגוים. פי׳ כלי סעודה את שדרכו להטביל יטביל פי׳ את שדרכו להשתמש בו בצונן כעין טבילה יטביל כלומר ידיח וישפשף יפה להעביר איסור שעל פניו דאילו בטבילה דארבעים סאה לא איירו במשנתינו ולישנא דשדרכו להטביל לא שייך בטבילה וכן פירשו כל המפרשים ומן הלשון הזה מוכיח דלא בעינן מריקה ושטיפה שלא אמרו כן אלא בקדשים: וגזרת מלך היא משום מעלה כדפר״שי ז״ל בגמ׳ ומה שאמרו שם מריקה כמריקת הכוס ושטיפה כשטיפת הכוס לאו ככוס אסור כדכתב הר״אבד ז״ל דאם כן ה״ל לפרושי הכא אלא כמריקה ושטיפה דכוס של ברכת מזון קאמר אי נמי במאי שנוהגין בכוס דהיתרא והא דנקט בכל הני לישני דכל שדרכו אומר מורי הר״אה ז״ל דאתא לאשמועינן דמסתמא אין לחוש שמא נשתמש בו גוי שלא כדרך תשמישו ואין לנו אלא לפי מה שדרכו.

ללבן באור ילבן ופי׳ בגמרא עד שתשיר קליפתן ובירושלמי אמרו עד שיהיו ניצוצות מנתזין ממנו.

השפוד והאשכלה מלבנן ומסתברא דפריט בהו משום דגבי קדשים קתני מגעילן כדאיתא בגמרא אי נמי לחלק ביניהם לסכין וכדבעינן לומר בס״ד.

הסכין שפה והיא טהורה. פי׳ שיפה אשמולאר בלע״ז ודעת ר״שי ז״ל דדוקא לצונן אבל לחמין הגעלה בעי כדאמרינן בפרק כל שעה והלכתא אידי ואידי ברותחין ובכלי ראשון ועוד כתב ז״ל דבר משיפה בעי נעיצה עשרה פעמים בקרקע כדאמר רב בגמרא דרב להוסיף על משנתינו בא ואין זה נכון כלל דהיאך אפשר דלא פריש תנא כליה הכשרה דסכין לצונן מיהת וכל שכן דקתני שפה והיא טהורה ועוד דעובדא דשבור מלכא יוכיח שלא היה שם אלא נעיצה לכך פירשו בתוס׳ דבשיפה לחודה סגי לצונן ורב אתא למימר דהוא הדין דסגי בנעיצה ולהאי פירושה הא דפריש הוא הכשר שפוד ואשכלה אף לחמין ולא פירש הכשר סכין אלא לצונן היינו לפי שרוב תשמישו של סכין אינו אלא בצונן ולדעת ר״ת ז״ל אף סכין אין לו תקנה לחמין אלא בלבון כענין שפוד וכן כתב גם ר״שבם והר״אבד ז״ל והטעם לפי שגם הסכין משתמשין בו על ידי האור שמהפך בו הבשר שצולין על גבי האש או שחותכו בו לראות אם נצלה כל צורכו וכן תניא בתוספתא השפוד והאשכלה והסכין של גוים מלבנן ואף על פי שבפרק כל שעה הכשירו בהגעלה בכלי ראשון התם משום דהיתרא בלע ואף בשפוד ואשכלה דינן כן כדאית׳ בגמרא גבי קדשים וכן אמרו בפ״ק דחולין כגון שלבנה באור ור״י ז״ל כתב דסכין קטנה סגי ליה בהגעלה אפילו של גוים אבל סכין גדולה בעיא ליבון לפי שפעמים צולין בה בשר והביא ראיה מן הירושלמי שאמרו הדא דתימא בסכין קטנה אבל בסכין גדולה בעיא ליבון אבל דעת הר״ם הלוי ז״ל דכיון דקתני שפה והיא טהורה שמע מינה דטהורה לכל דבר קאמר כי השיפה הכשר גדול שמסלק כל האסור הבלוע ועדיף כהגעלה וכן דעת רבינו הר״מבן ז״ל וכההיא דפרק כל שעה שלא לחלק בין של גוים לפסחא כדבעינן למימר בגמרא וכן דעת הגאונים ז״ל ומה שאמרו בפ״ק דחולין כגון שלבנה באור לרבותא יתירה נקטה וכדכתיבנא התם בס״ד.

והתוספתא משבשתא היא כיון שהביאוה בגמ׳ בברייתא ולא הזכירו סכין כלל וגם אין הירושלמי הולך בשיטתא דגמרא דילן כיון שלא פירשו ואנן הגמרא דילן סמכינן וכן עיקר מ״ר הר״אה ז״ל.

גמרא תנא וכולם צריכין טבילה בארבעים סאה פירשו בירושלמי לפי שיצאו מטומאתן של גוים לקדושתן של ישראל עד כאן כלומר משום מעלה ובדיעב׳ אינו מעכב ולעולם אין טבילה זו אלא אחר הכשרו של כלי וכדתניא בברייתא לקמן וקרא נמי הכי מוכח דכתיב וטהר לבסוף ואמרינן נמי לקמן דהא ישנים ולבנן כחדשים דמו וצריכין טבילה וכן בדין שאם לא כן הרי הוא כאדם הטובל ושרץ בידו שלא עלתה לו טבילה כלל.

הוה אמינא בכל דהו. פי׳ רשי מקוה חסר קמ״ל במי נדה מקוה שלש הקשה רבינו הר״מבן ז״ל דהא משמע דטבילה זו מדאורייתא היא דלא משמע דליהוו הני קראי אסמכתא דרבנן מדעבדינן להו האי צריכותא וכן דעת התוס׳ ז״ל ואם כן אמאי בעיא ארבעי׳ סאה דהא אפי׳ לכלים הטמאין משו׳ זב וזבה דים בשגופם עולה בהם ורבנן הוא דבטלוה לרביעתא כדאיתא במסכת נזיר ותירץ דשמא הכא גזירת מלך היא משום מעלה שעשאה כטבילת גר ומיהו אפשר לפרש דהכי קאמר הוה אמינא בכל דהו אף על פי שאין גופו עולה בהם קמ״ל במי נדה דנדה שגופה עולה בהם ומה שאמרו לעיל וכמה הם ארבעים סאה משום נדה הוא ומשום דרבנן בטלוה לרביעתא ואוקמונהו לכולהו בארבעים סאה ע״כ תורף דבריו ז״ל ומיהו הר״מבם ז״ל סובר דטבילה זו מדרבנן וגם הוא ז״ל נראה שסובר דאין מברכין עליה וכן נהגו אבל בתוספות כתבו שמברכין עליה על טבילת כלים וכתב רבי׳ הר״אבד ז״ל דכיון דהוקשה לנדה שצריך ליזהר שלא יהא בהן דבר החוצץ.

כלי סעודה אמורין בפרשה. פירוש ומשו׳ דסופן להשתמש באסור ויצאו לקדושה הצריכם הכתוב טבילה אף באישים מה שאין כן בזוזא דסרבלא.

כלי מתכות אמורין בפרשה ודעת קצת התוספות דאותם ברליטש שמחזקין אותן בחתיכות ברזל מבחוץ דינן ככלי מתכות שהולכין אחר המעמיד.

אמר רב אשי הני כלי זכוכית כו׳. מה שקשה כאן ממה שאמרו בפ״ק דשבת גבי טומאה של כלי זכוכית פירשתיה שם בס״ד.

והלכתא כסופו וצריכין טבילה. פירוש בחדשים וצריכין טבילה אי נמי בישנים שתשמישן בצונן דאילו בישנים שתשמישן בחמין אין להם הכשר שאינן יוצאין מידי דופנם לעולם כדאיתא בפרק כל שעה והא דפסקינן הכא הלכתא כסופו לחומרא לא תקשי למאי דקיימא לן דכל היכא דפליגי רב אחא ורבינא הלכה כדברי המקל שלא נאמר הכלל ההוא אלא במקום שלא פסק התלמוד כלום וכדאיתא בפרק אין מעמידין גבי קנסא:

איבעיא להו משכנתא מאי ולא איפשיטא ולדעת הר״ם במז״ל ספקא דרבנן היא ולקולא ולשאר המפרשי׳ הוי ספיקא דאוריתא ולחומרא וכל היכא דדעתיה דגוי לשקועיה צריך טבילה וכל שכן אם הרהינו ועבר זמנו. ומסתברא דאף ע״ג דקיימא לן דאומן קונה בשבח כלי אינו צריך טבילה דנהי דקונה לענין אונסין או לקדש בו את האשה אינו כמעשה שהיה אבל בתוס׳ ז״ל ראיתי שכתבו שצריך טבילה.

וכולן שנשתמש בהם עד שלא הטביל דעת רבינו הר״מבן ז״ל דלהדחה קרי הכא טבילה כדקרי לה הכין במשנתינו ואף על גב דברישא דמתני׳ קרי לה הדחה התם לחלק בין לשון הדחה לטבילה שהוזכרה כאן אבל בסיפא להדחה קרי טבילה דהיינו הכשר לצונן ודומיא דעד שלא הגעיל ועד שלא לבן דמיירי בהכשר ותדע דהא נקטינן בה משום נותן טעם לפגם ואלו לטבילה לא שייך הא ועוד דבתוספתא קתני וכולן שנשתמש בהן עד שלא שף עד שלא הגעיל כו׳ ובלאו האי טעמא נמי אין טבילה מעכבת בדיעבד לדברי הכל ולפי׳ כיון דקתני דעד שלא הדיח מותר משום נותן טעם לפגם דסתם כליהם של גוים אינן בני יומן יש לנו לדון שאפי׳ באיסור שעל פני הסכין שאינו בלוע הוא נתר כשאינו בן יומו משום נותן טעם לפגם ואין זה דעת ר״י הזקן ז״ל גם אינו נראה כן מהכרע הדעת כי אף על פי שהוא קלוש יפגם זה יותר משאר איסור מבושל דעלמא שעבר עליו יומו שאין דנין אותו בפגום.

עוד יש לדון לפי דברי רבינו ז״ל שאף בכלי יין נסך של גוים אם אינם בני יומן מותרין בדיעבד אף על פי שלא הכשרום כלל ודנין בהן גם כן להקל שסתמן אינן בני יומן שהרי לא הזכירו בברייתא זו לענין הדחה אלא כוסות וקיטונות וצלוחיות שהן כלי יין וכדאיתא בפ׳ כל כתבי הקדש והכשרום בדיעבד אם לא הדיחן משום נותן טעם לפגם ואם כן הוא הדין לנודות וקנקנים דמאי שנא ונצטרך לומר דהא דתנן נודות הגוים וקנקניהם ויין ישראל כנוס בהן אסורין דהיינו בדיעבד שזהו בשידוע ודאי שהוא בן יומו וכן כתב גם הוא ז״ל וזה בודאי דוחק גדול בשמועות ועוד הקשה מורי הר״שבא נ״ר שדבר מנוסה הוא שכלי יין נסך כל שהן מיושנים משביחין יין הכנוס בהן ואיך יהיה הפגום משביח ויותר נתחוורו אלינו דברי הר״אבד ז״ל ושאר המפרשים שפירשו דעד שלא הטביל דקתני היינו טבילה ממש כלישנא דרישא וכי רמינן מתנית׳ ואוקימנא פלוגתייהו לדין נותן טעם לפגם לא קאי אלא הלא הגעיל ולא לבן דשייך בה ולעולם כל שלא הדיח איסור שעל פניו לדברי הכל אסור ואף על שאינו בן יומו דמושבח הוא ואם תאמר והיאך לא פרישו כן בברייתא יש לומר ששתי תשובות בדבר חדא דכיון דקתני עד שלא הגעיל ושלא לבן מכלל דהדיח ועוד דסתמן מודחין הן שדרך הגוים להדיחם יפה משום נקיות ולכך התירו דובשן וכוספן ולא חשו לאסור בעין וכן כשמוכרין כליהם מסתמא מדיחין אותם אלא דברישא פריט בהו הכשר הדחה לרווחא דמילתא ולמצוה. ותוספתא דקתני עד שלא שף פירוש שהיו מודחין אלא שלא היו משופשפין יפה דהוי כאיסור בלוע ולפיכך התירוהו כשאינו בן יומו ולזה הסכימו מורי הר״א הלוי ז״ל ומורי הר״שבא נ״ר שיחיה והיא כשיטת ר״י הזקן ז״ל.