ריטב"א על עבודה זרה לז:

והשלקות. פירוש כל דבר שבשלו גוי ואפילו בכלים כשרים ומסקנא דגמרא דאיסורא דרבנן הוא משום חתנות והא ודאי מדקתני הפת והשמן והשלקות מכלל דכל חדא גזרה באנפי נפשה הות ולא נגזרו פת ושלקות ביחד ולהכי עייל תנא שמן בנתים. ודעת ר״ת ז״ל כי על השלקות גזרו תחלה תדע שהרי היו סבורין בגמרא דאיסור תורה הן אלמא גזרה קדמונית היתה ואעפ״י שגזרו על השלקות לא נכלל פת בכללם דאף על גב דפת יש בו משום בישול אעפ״י כן אינו נכלל בלשון שלקות ולא בלשון בשולי גוים וכדאמרינן אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל ואחרי כן בימי תלמידי שמאי והלל גזרו על הפת בכלל י״ח דבר והביא ר״ת ז״ל עוד ראיה לדבריו שאין פת בכלל שלקות מדאתינן לומר בגמרא דאיסור שלקות מדאורייתא מדכתיב אוכל בכסף תשבירני ומים בכסף תתן לי מה מים שלא נשתנו מבריתן על ידי האור כו׳ ופרכינן מידי אור כתיב ואמאי לא פרכי׳ דאם כן אף פת נמי יהא אסור מן התורה אלא ודאי מדלא פרכינן הכי מכלל דאפיה אינה בכלל בשול ואין זו ראיה דהא אפילו לדברי ר״ת ז״ל נמי תקשה לך אמאי לא פרכינן מפת דהא בקרא לא כתיב שלקות ולא בשול אלא אוכל ופת אוכל הוא אלא על כרחין יש לנו לומר דבדין הוא דמצינן למפרך הכי אלא דניחא ליה למיפרך טפי מידי אור כתיב וגם ה״ר רבינו יונה ז״ל כך פירש בשם רבותיו ז״ל כפירושו של ר״ת ז״ל ויהיב טעמא למילתא כי בתחילה לא רצו לגזור על הפת מפני חיי נפש כי הרבה סומכין על הפלטר מה שאין כן בשלקות ואחרי כן כשראו שצריך לגדור בדבר יותר ושהיה לו קירוב עם הגוים מחמת הפת גזרו עליו והא דקתני תנא מעיקרא גזרת פת מפני שהית׳ גזרה חדשה וקרובה יותר חביבה ליה ואקדמה אבל רבינו הר״ם ז״ל פירש שאין צורך לכך אלא ודאי על הפת גזרה תחלה כדרך ששנו במשנתינו ומשום דשכיח קירוב דידיה ועל השלקות לא גזרו דלית ביה קירוב כולי האי ואחרי כן ראו שהיו צריכין לגזור גם השלקות וגזרו עליהם ומה ששאלו בגמרא על השלקות מנא הני מילי ולא שאלו כן על הפת טעמא דמילתא משום דשלקות ליכא קירוב כולי האי והיה נראה להם שאין ראוי לגזור עליהם משום תקנות ונכון הוא.

ומיהו מה שכתב הרב ז״ל שאילו גזרו על השלקות בתחל׳ אף הפת היתה בכלל דההוא גם כן מתבשילי של גוים וכדאמרינן בירושלמי ופת לאו מתבשילי גוים זה ואינו מתחוור שאין דרך העולם לכלול פת בכלל שלקות ולא בכלל לשון בשול וגם אין טעמם שוה דשלקות גזירה שהיו יכולין לעמוד בה טפי מפת שהיא חיי נפש ורגילות בני אדם לסמוך בו על של אחרים.

מה אוכל שלא נשתנה מברייתו. פי׳ מצורתו שהיה בתחלת ברייתו אף אוכל שלא נשתנה מצורתו מה שאין כן בקליות דלא חשיב שנוי ברייתו על הדרך שפירשנו ואעפ״י שאי אפשר לחזור לברייתו אבל חטין ועשאן קמח הוי שנוי מבריתו ולהכי פרכינן מינה כן פירש רבינו והוא הנכון.

אלא כמים כו׳. וכל הסוגיא הזאת מלשון המפרש משמע כי כשאמרו בתחילה מה מים שלא נשתנו כך היה דעתינו לומר שלא נשתנו על ידי האור אלא דנקטינן לישנא קיטא וכיוצא בזה בפרק כל הצלמים בשמעת׳ דדמות צורות לבנות ואחרים הרבה בתלמוד.

כל שנאכל כמות שהו חי. פי׳ שראוי לאוכלו כמות שהוא חי ואעפ״י שאין הרגילות לאוכלו אלא מבושל והכי רהיט כוליה פרקין.