ריטב"א על עבודה זרה יא.

גירסת רש״י ז״ל אלמא שריפה לר״מ לאו חזקה היא ולרבנן חזקה היא ופי׳ הוא ז״ל מדלא תלי ר״מ טעמא דידיה בשריפה מכלל דלאו הוא חוק לגוים לשם ע״ז ורבנן דתלו טעמייהו בה סברי חוק הוא להם ע״כ. פי׳ לפירושו דכיון דלר״מ זימנין דעבדי שריפה וזימנין דלא עבדי שריפ׳ מכלל דס״ל דהוי חוקה והאי דלא עבדי ליה שריפה היינו לפי שאינן ראוי׳ למלוכה דהא ודאי מסתמא לא עבדי איד אלא למיתת מלך ראוי או מקובל וכיון דכן על כרחין ס״ל דשריפה לאו חוקה היא למלכים ואיד בלחוד הוי חוק ורבנן סברי דשריפה נמי חוקה וכל דלא עבדי ליה שריפ׳ איד נמי לא עבדי לה דלאו מלך מקובל הוא עליהם והיא חוקה היא תקשי אליבא דרבנן הא דתניא שורפין על המלכים ומסתמא ההיא בריתא הלכה היא ורבנן היא ופרקינן דכ״ע שריפה לאו חוקה היא ואפילו לרבנן אלא בחשיבותא היא כלומר ואיד ושריפה דעבדי רבנן לאו משום חוק הוא אלא לפי מה שהמלך ההוא היה חשוב ומרוצה להם דפעמים יהא המלך מקובל עליהם ומזרע המלוכה ולא עבדי ליה לא איד ולא שריפה משום דלא חשיב להו. וקשה לגירסא זו קצת דכיון דכול׳ קושיין ופרוקנן על רבנן הוא למה לן למידק מעיקרא מידי כדר״מ ובכל הספרים שלנו גורסין אלמא שריפה חוקה היא ויש לפרש כי מלשונם של חכמים נראה שאף לרבי מאיר היו נוהגין גוים לעשו׳ שריפה למלכי׳ כשהם מקובלין אלא דבהא פליגי דר״מ סבר אע״ג דלא עבדי ליה שריפה משום דלא הוי מלך מקובל איד מיהת עבדי כיון שמלך עליהם מכל מקום ורבנן סברי דאף איד לא עבדי אלא למלך מקובל ואם כן קשיא בין לר״מ בין לרבנן אנן היכי שרפינן. ומהדרינן דלעולם דכ״ע לאו חוקה היא כלל וזמנין דהוי מלך מקובל ולא עבדי שריפה דלא מצד שהוא מקובל עבד לה אלא למי שהיה חשוב ואהוב להם ורוצין לעשות לו כבוד ובאיד הוא דפליגי דרבי מאיר סבר דעבדי ליה לכל מלך ורבנן סברי דלא עבדי ליה אלא למלך חשוב להם וזו שיטת ר״ת ז״ל ומיהו אכתי איכא למידק השמעתין דהכא משמע דכל היכא דאמרת חוקה היא כיון דכתיב׳ באורית׳ לא אסירא לן דלאו מינייהו גמרינן ובתוס׳ תירצו דסוגיי׳ פליגן אהדדי וההיא דהתם עיקר דהיא דוכתא ויש עוד לומר דהתם המסקנא דהכא קיימי וכי אמרינן התם דכל היכא דכתיבא לא אסירא כשהוא חק האומה ואינו חק דרך לע״ז דומיא דהריגה אסיף אבל הכא קס״ד דלרבנן חק הוא לע״ז וכל כי האי גוונא הא ודאי אסור אע״ג דכתיבה באוריתא ואסיקנא דכ״ע לאו חוקה דע״ז היא אלא חוקה דמלכים היא ומשום חשיבותא דמלכותא בלחוד וכיון דכן שרי דלאו מינייהו גמרינן ונראה שלזה כתב רש״י ז״ל בפירושיו חק הוא לגוים לשם ע״ז ולא משום דסובר מרן ז״ל דלא אסר רחמנא אלא חוקה דע״ז בשום מקום שהרי אי אפשר לומרכן אלא ודאי כדאמרן כנ״ל.

עקור שיש בה טריפה אסור. פרש״י ז״ל דאע״ג דאין סופן ליהנות ממנה אסור לגרום טריפות לבהמה בידים ע״כ ואפשר דטעמא משום דהוי צער בעלי חיים טפי כשעוקרה במקום שעושה אותה טריפה והכי אמרינן לקמן גבי ההולכין ליריד של גוים דקתני בהמה תעקר ודוק ותשכח:

וי״ל עוד דטעמא דעקור שיש בו טריפה שהוא אסור היינו משום בל תשחית דאע״ג דבשריפת כלי תשמישו ליכא משום בל תשחית כיון דמשום כבודו הוא שאני הכא שאין זה תשמיש חשוב כל כך אלא בתשמיש דתשמיש ולפיכך דיינו למנעה מאותו תשמיש ומכל מלאכה ולא לאוסרה בהנאה ובאכילה מה שאין כן בכלי תשמישו וסוס שרוכב עליו דמנעינן להו מכל הנאה.