ריטב"א על עבודה זרה י.

האי ספרא דוקנא כתביה כו'. פירוש דאף על גב דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי דיינין ליה ליפוי של מלוה ויטרוף מזמנו דכי אמרינן יד בעל השטר על התחתונה הני מילי לשון מסופק אבל הכא שכל הסופרין למלכות יון הם מונין ושטר מאוחר לא שכיח: ואפשר להעמיד במנינו על נכון לא אמרינן שטר מאוחר הזא ומיהו לרב אחא בר יעקב שהיה סובר כי גם ליציא׳ מצרים אנו רגילין למנות אמרינן יד בעל השטר על התחתונה ומאוחר הוא ואין מלין לומר שזה הסופר מנה שלא כדרך שאר הסופרין.

דילמא ליציאת מצרים מנינן ושבקי לאלפא קמא. פי׳ כי מיציאת מצרים ועד חרבן בית שני אלף ש״פ שנים כדאית׳ בסוגיין נמצא יציאת מצרים מוסיף על מנין הסופר אלף אחד וכדפר״שי ז״ל ואגב אורחין שמעינן מיהא שאם רצה הסופ׳ שלא לכתוב במנין השטרות אלא הפרט בלבד או לחסר מקצת הכללים שהשטר כשר וכן אנו רגילין לפעמים בגולה אין מונין אלא למלכות יון בלבד פר״שי ז״ל אין רגילין למנות יפה כיון והיינו דאין מנינן לבריאת עולם וכדטעמא במסכת ר״ה בס״ד.

ש״מ למלכי יונים מנינם. הא ודאי לא נפיק מיהא אלא דלאומות העולם מנינן אלא דכיון דלא אשכחן חושבנא אחרינא דאתי כי האי חושבנא דשטרא דא אלא מלכות יון דהוי כעין חושבנא דיציאת מצרים לית לן למיתלי אלא למלכות יון והוי כאילו שמעינן מהכא דלמלכות מנינן ויש כיוצא בזה בתלמוד בההיא דאמרינן בגטין גבי מעדיותו של רבי יוחנן בין גודגודא נלמוד ודוק כנ״ל וכן נראה מפי׳ רש״י ז״ל מכלל דרבי מאיר סובר ל״ש ולהכי אמרינן מכלל דאי מרבי מאיר גופי׳ ליכא למידק הכי דדילמא לישנא קלילה נקט ודילמא טעמא דיום המיתה אסור היינו לפי שעושין בו לעולם שריפה ואיד׳ מן הסתם הילכך מדרבנן הוא דשמעת ליה:

עקור שיש בה טריפה אסור. פרש״י ז״ל דאע״ג דאין סופן ליהנות ממנה אסור לגרום טריפות לבהמה בידים ע״כ ואפשר דטעמא משום דהוי צער בעלי חיים טפי כשעוקרה במקום שעושה אותה טריפה והכי אמרינן לקמן גבי ההולכין ליריד של גוים דקתני בהמה תעקר ודוק ותשכח:

וי״ל עוד דטעמא דעקור שיש בו טריפה שהוא אסור היינו משום בל תשחית דאע״ג דבשריפת כלי תשמישו ליכא משום בל תשחית כיון דמשום כבודו הוא שאני הכא שאין זה תשמיש חשוב כל כך אלא בתשמיש דתשמיש ולפיכך דיינו למנעה מאותו תשמיש ומכל מלאכה ולא לאוסרה בהנאה ובאכילה מה שאין כן בכלי תשמישו וסוס שרוכב עליו דמנעינן להו מכל הנאה.

שקבועין הן לעולם דכולה שתא פלחי לה. פר״שי ז״ל שכל ימות השנה עושין עובדיהן יום איד ומקריבין להו זבחים ואסורין במשא ומתן לעולם ע״כ. והקשו רבותי הא דאמר שמואל בתר הכי בגולה אינו אסור אלא יום אידם בלבד משמע דאכלהו קאי ולא המתני׳ בלחוד מדנטר לה עד הכא וכיון שכל ימות השנה עושין עובדיהן יום איד מה הרויחו בני הגולה באלה וי״ל דהא דאמרינן שעושין איד כל ימות השנה לאו איד ממש הוא דהא לא אפשר ולא מסתבר דמלאכתן אימתי נעשית אלא לומר שרגילין היחידים מהם לעשות לה זבחים תמיד ואפי׳ הכי אשמועינן שמואל דאינו אסור אלא ביום אידם הקבוע לכל שהכל עושים איד ומודים לא או משום איבה או משום דלא אפשר לן שפרנסתינו מהם וכדפרש״י ז״ל.

מתני׳ עיר שיש בה ע״ז חוצה לה מותר כו׳. מהו לילך לשם כו׳ פי׳ לפקח בעסקיו בזמן שהדרך מיוחדת לאותו מקום פר״שי ז״ל שאין הדרך הזה יוצא עד לשם לשום מקום אחר ולא מאותה העיר מאילך אסור פרש״י ז״ל משו׳ חשדה דחשדי ליה דאזיל למיפלח לע״ז וטעם נכון הוא דהא בגמ׳ אמרינן דחיישינן לחשדה ואפי׳ במקום סכנה כגון דצחי מיא דאי לא שתי מאית והיא בכלל אבזרי ע״ז שיהרג ואל יעבור ולפי זה אסור ליכנס לבית ע״ז במקום שאין רגילין הגוים ליכנס שם אלא לצורך ע״ז בלבד אבל אם יש שם חצר לדון או שדרכן ליכנס שם לעשות צרכיהם או לעבור שם דרך קפנדריא מותר ואפי׳ במקום הפסד ממון בלבד דהוה ליה כהא דתנן שאם אין הדרך מיוחדת לאותו מקו׳ מותר וכל כיוצא בזה מותר לעשותה קפנדריא דקלון הוא וכן אמרו בירושלמי מהו למעבד קומי צלמניא אבוריא א״ל עבוד קומי וסמי עינוי.

ויש שפירש במשנתינו שאפי׳ אין כאן מקום חושד אסור לפי שעושה שם אסופה ורוב עם שהוא כבוד לע״ז כשמתאספין עם רב ליריד שלה וכן אמרו בירושלמי אמר רבי אבהו אסור לעשות חבלה ותני כן לא ישאל בשלומו במקום שהוא מתחשב תו גרסינן בירושלמי אכסנאי אסור בן עיר מותר שיירא לעולם מותרת שכן דרך שיירא לילך בכל ע״כ.

גמרא עטלוזה של עזה מהו אמר ליה הלכת לצור מימיך וראית ישראל וגוי ששפתו שתי קדרות בתיבה א׳ ולא חשו להם חכמים פי לא חשו כולם ואפילו לאסור להם לכתחילה שלא לעשות כן מכאן ולהבא והיינו דנקט לא חשו ולא קאמר ולא אסרו להם חכמים והיינו דאמרינן שכשם שלא חשו שם אעפ״י שקרובות הקרנות מאד ואפילו לכתחי׳ כך אין לנו לחוש בכאן אעפ״י שקרובו׳ מאד בני חוצה לה לבני תוכה לה.