ריטב”א על גיטין ח

ב"נ לחוד שמעי' שהעדים יכולין לסמוך על הסופר, שאמר להם שכתב הגט לשמה דאו לא תסגי ב"נ לחוד דכיון שבפניו נכתב) אם איתא דעדים אינם יכולין לסמוך על הסופר אלא א"כ יודעים הדבר בבירור ולא יחתמו אלא בגט שהם יודעין שנכתב לשמה מכי אמר ב"נ ידעי' דגט זה נכתב לשמה אבל השתא שהם סומכין על הסופר שאמר להם כן צריכין אנו לדעת שנכתב לשמה משום מעוט ספרי דלא גמירי ומשום חששא דאשכחיה בר מתיה ואעפ"י שהעדים האמינוהו היינו משום דאינהו סמכי ארובא דגמירי מפי רבינו נר"ו ולפי פי' זה שכתב חתימה שלא לשמה בספרי דלא גמירי היינו ג"כ שפעמים הסופרים כותבין טופס הגט ומניחין שם עירו ושם עורה וחותמים אותו כדי שיהא מזומן להם ויכולין העדים לעשות כן דבכה"ג ליכא שקרא ונמצאת חתימה זו:

ע"ב ורבא אמר משום שאין עדים מצויים לקיימ' פירוש מפני שאין העדים מצויין לקיימו בעינן שיאמר ב"נ וב"נ כדי שלא יבא הבעל ויערער ויאמר שהגט זה לא נעשה כהלכתו כמצותו אלא שיהא מזוייף שעכשיו שליח זה מעיד שב"נ וב"נ והימנוהו רבנן כבי תרי והקשה הראב"ד דסוף סוף כיון שהאמינוהו רבנן כבי תרי לימא שהבעל נתנו לו וניהמנוהו נמי כבי תרי שהבעל נתנו לו ותו לא יהא צריך לומר ב''נ וב"נ דהא אמר בסמוך אלו אתיו' בי תרי לרבא אצ"ל כלום והשתא נמי ע"כ אית לן לומר דהימנוהו רבנן כבי תרו שהבעל נתנו לו שאעפ"י שהגט נחתם בפניו אם איתא שלא נאמין אותו כשנים שהוא נתנו לו אכתי יבא הבעל ויערער שלא עשאו שליח ויש מתרצים דהא ל"ק דודאי להאמין אותו כשנים בגט שאינו מקויים הא לא אפשר ואין כח חכמים להאמין דמדאורייתא לא מהימן כיון דיש הכחש' בין בעל לשליח וכיון שכן האמינו כבי תרי לענין קיום שהוא כדבריהם ואחר שהוא מקויים נאמן שליח בכל דבריו מטעמא דהא הימנוה כדאמר לקמן גבי שליח אומר לגירושין ובעל אומר לפקדון דשליח נאמן משום דהא הימניה וההוא וודאי בגט מקויים הוא דאי לא לא והא שליח נאמן:

מאי בינייהו דאתייוה בי תרי לרבא דאמר דטעמא משום קיום ליכא לרבה כו' איכא ופי' הרב מורי נר"ו דהיינו טעמא דחיישינן שנכתב שלא לשמה אעפ"י שיש לנו עדים שיצא הגט מידו טפי מבעל שהוציא גיטו דלא חיישינן להכי משום דכיון שהוא מגרש ע"י שליח לא היה בדעתו לגרושין גמורין שחשב שאם ורצה לחזור בו שיהיה לו שהות ומש"ה חיישינן שמא נמלך ומתוך כך יבא ויערער אבל השתא כשהוא מביא את גיטו ונתנו מידו לידה ודאי לשם גירושין גמורין נתן ושוב ליכא למיחש לאחלופי וכיון שכן לא יבא לערער וכדכתיבנא לעיל מפי רבינו א"נ ממדינה למדינה בא"י לרבא איכא לרבה ליכא והקשה ר"י הלוי אחיו של רבי' נר"ו א"כ לרבא מאי איכא בין א"י לח"ל דממדינה למדינה אפילו בא"י צריך ובאותה מדינה אפילו לא צריך ותירץ הוא דאה"נ דהשתא קס"ד דלרבא ליכא הפרש בין א"י למ"ה וכי תנן במתני' המביא גט ממ"ה לרבה לאו דוקא מח"ל אלא כל מקום רחוק קרי מ"ה בין בא"י בין בח"ל ואתא ר"ג להוסיף סמוכות אע"ג דבאותה מדינה לא צריך ה"מ בח"ל או בארץ דכולהו בני מדינה א' שכיחא אהדדי אבל מן הארץ לח"ל אף על גב שהן סמוכות לא שכיחי ואתא ר"ג להוסיף אפילו מובלעות אע"ג דשכיחי כיון דמובלעות נינהו שלא תחלוק במ"ה כלומר שלא תחלוק במביא גט ממ"ה לא"י וכדין הוא דיכול לאותובי מהא דתנן המבי' גט בא"ו א"צ לומר ב"נ וב"נ אלא בהא מותבי' ליה לקמן מרישא המביא גט ממדינה למדינה במ"ה וכדאיתא בגמרא לקמן וכיון דאיתרצה לה ההיא תו ליכא לאותוביה מהא וכדמשמע לקמן ע"א נאמן באיסורין פרש"י נפקא לן שהרי כל א'. וא' האמינו תורה על שחיטתו ועל ניקור הבשר שאם אי אתה אומר כן אין אדם מתאכסן אצל חבירו כדאי' בירוש' ואיכא מ"ד דמנדה ילפי' דכתיב וספרת לה לעצמה וזה אינו דשאני נדה דלא אפשר בעדים ואין דנין אפשר משא"א ואק"ל והיכי אמרי' בסמוך דע''א אינו נאמן באיסורין אלא היכא דלא אתחזק אסורא והרי שחיט' דע"א נאמן וכדפירי' ואתחזק איסורא דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת וי"ל דשאני שחיטה וניקור הבשר שבידו לתקן וכל שבידו לתקן אע"ג דאתחזק איסורא ע"א נאמן והכי מוכח התם ביבמות אבל היכא דאיתחזק איסור ואין בידו לתקן בהא הוא דאמר דע''א אינו נאמן ובהא נמי אליבא דהלכתא ע"א נאמן אלא דהנ"ל קאמר וכדאמ' נמי התם ביבמות אבל עיקר קושיא אינו אלא מי הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים והא דאמר דאין דבר כו' ילפי' לה בגמ' בג"ש מדבר דבר בממון כתי' ע"פ ב' עדים יקום וכתוב הכא כי מצא בה ערות דבר ושני עדים אלו פעמים שהם משום נאמנות ופעמים שאינ' משום נאמנות שאפי' אין יודעים בדבר כל שלא נעשה בשני עדים אינו כלום כגון גבי קדושין שאע"פ שאנו ראינו בא' שקדש בע"א אינה מקודשת אא"כ יש שם שני עדים וגזרת הכתוב היא ואק"ל ואם איתא דדבר שבערוה אינה פחות מב' וא"כ היאך משיאין אשה שמת בעלה ע"פ ע"א ואפי' בגוי מל"ת נאמן ותרצה בשם הרמב"ן דבדבר שהוא משום ערות בעינן ב' ואין ע"א נאמן אבל התם אינו אלא גילוי מילתא בעלמא שאנו צריכין לדעת אם מת בעלה וכל שנר' שאינו משקר נאמן ומש"ה האמינו עובדי כוכבים מל"ת וזהו עיקר הטעם שהאמינוהו ואע"ג דאמ' התם טעם משום חומר שהחמרת עליה בסופה הקלת עליה בתחילתה עיקר הטעם אינו אלא מטעמ' דפרי' אבל מפני רצון הבריות אלמלא הטעם ההוא דמשום חומר כו' לא היינו מאמינים אותו אע"פי שהיה מן הדין להאמינו ומשום דאינו אלא גילוי מילתא (כדפרישי' ותדע לך דאם איתא דמן הדין לא היה ראוי להאמינו היאך אפשר שנאמין אותו משום טעם דחומר שהחמרת כו' ואוקמוה אדינא רוב בקיאין הן ואפי' לר"מ דחייש למעוטא סתם ספרי דייני מגמר גמירי ואי קשיא מאי האי דאמרי' רוב בקיאין הם דהא איכא מעוטא דלא בקיאי וחזקה דאתתא והתם אמרי' דמעוטא וחזקה חשיב כפלגא ותירץ רבי נר"ו דהא איתרצה לה במאי דהתרצ' אהא דר"מ דכיון דלר"מ דחייש למעוטא אמר דהכא ליכא למיחש משום דהוי מעוטא דמעוט' דלא גמירי כ"ש לרבנן דלא חשיב הא מעוטא להצטרף עם חזקה דאתתא מפי רבי' נר"ו:

דף ג ע"א אתי בעל ומערער ופסיל ליה פי' לאו למימר' שיהא פוסל אותו דהא המינוהו רבנן לשליח כבי. תרי אלא שהוא והא סבור שהאמינוהו במקום ע"א ואתי לערער ולהוציא עליה לעז מתוך כך לבן של בני אדם נוקף ותמנע מלשנא. מעיקרא מידק דייק ולא אתי לאורועי נפשיה פי' כיון שהבעל יודע שהשליח נותן הגט בפני ב' חשוב ואמר תו לא מהימני לי אינשי ולא ב"ד משום דאמר מידק דייק ולא עביד שיקרא כי האי בפהרסיא ולא אתי לאורועי נפשי' שליח שעשה שקר שאם ימצא היום ומחר שאילו יודעי' דשקרו שמתוך שהבעל חושב כן לא יבא לערער ולהוציא עליה לעז א"נ י"ל דכיון דשליח מידק דייק לא אתי בעל לאורועי נפשיה בדבר שהוא חושב שלא יאמנוהו ומטעמא דפריש' כדין הוא דקיום שטרות לא ליבעי כדר"ל ואי קשיא מאי ראי' מייתי מההיא דר"ל דכי אמר ר"ל עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה כו היינו לענין שאינן יכולין לומר שוב מעידים אנו ובשטר מקויים אבל בשטר שאינו מקוי" דאיכא לספוקי דשמא לא חתמוהו עדים מעולם אלא מזויף הוא מנ"ל בהא וכה"ג הוא דאתמר בירושלמי דאמרי' התם העדים שהעידו בין לטמא בין לטהר בין לרחק בין לקרב בין לאיסור בין להיתר בין לזכות בין לחובה אם עד שלא נחקרה עדותן בב"ד חזרו ואמר בדאין היינו נאמנין ואם משהוחקרה עדותן אמר מכירין אנו אין נאמנין אר"ל עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד לומר מכירין מכיון שחתמו אין יכולין לומר מכירין אנו וי"ל דאפשר דקים להו בהדייהו דר"ל אפי' בשטר שאינו מסויים קאמר דמסתמא עדים החתומים על השטר ולא אמר בפ' על שטר מקויים וכשאינו מקויים נחקרה עדותן מן התורה וכשמקויים מדרבנן ואינו מחוור והנכון כמו שתירץ רבי' דמדאמר ר"ל דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד אלמא דאלימא מילתא דשטרא וליכא למיחש למחתם שיקרא בשטרא והיינו נו דאין נאמנין לומר מכירין אנו נ"מ נמי דלא בעי' קיום מדאורייתא ומהני טעמא דאלימא מילתא דשטרא וכל אדם נזהר שלא לעשות שקר בשטר ומדינא ליכא למיחש דמזוייף הות ובדין הוא דיכול לאתויי מתניתין דכתובות דתנן נאמן אדם לומר זה כתב ידו של אבא וטעמא משום דקיום שטרות דרבנן אלא דהא דר"ל עדיפא ליה דאשמעי' טעמא מפי' רבי' נר"ו:

ורבי מ"ט כו' מי קתני ב"נ לשמה כו' ואי קשי' לפום מאי דפרישית לעיל דמלישנא דב"נ וב"נ שמעי' דנכתב לשמה וכדפי' לעיל תו מאי קמקשה ליה כי קתני כו' וי"ל דמקשה אי דהכי הוא דטעמא דמתני' משום לשמה הוא ה"ל לרבנן לתקוני לשון מבואר כו' בדין הוא דלתני הכי אלא דאי מפשת ליה דבורא אתי למגזייה דסגי בלאו הכי וכדפי' מק' אם תקנוהו רבנן נפסל בכך אי גזייה משום דה"ל משנה ממטבע שטבעו חכמים ולפי' לא תקנוה כיון דסגי ליה בלאו הכי וכ"ת ליתקון דליתא הכי ואי גייז ליה ליתכשר כיון דסגי ליה בלא"ה וכ"ת הא לאו מילתא דכיון דסוף סוף אם לא אמרו לא מעכב אף הם לא רצו לתקנו מתחלה משום דדמיין מיני דרבנן כמרא והא דאמר השתא נמי אתי למגזייה לאו קושיא היא למאי דאמר דשאני הכא דלא אפשר בלאו הכא דלא סגי ליה דאי אמר ב"נ לחוד וע"כ אית להו למתקן דלימא הכי אלא ללישנא בלחוד דאמר משום דמפשת ליה דבורא דקא פריך ואמר השתא נמי אתי למגזייה. דאי בתלת מילי גייזי ה"ה בתרי מילי ודהדר ליה דחדא מתרתי לא גייז וטעמא משים דבפני לחוד לאו כלום ואינו ענין ולא סגי דלימא ב"נ אבל אם הוא ענין אפשר דאפילו מתרתי גייז מי דמי התם ידעי' כו' פי' דקיום שטרות דעלמא דידעינן סגי אבל הכא צ"ל ב"נ וב"נ התם אשה לא מהימנא הכא מהימנא ולא חיישינן דאתו לאחלופי בקיום שטרות דעלמא כדאמר לקמן דזמנין דמייתי לה איהי גופא וסמכי עלה אלמא דאיכא למיחש למיסמך עלה איכא למימר דהא לא קשי' דאשה מידע ידעה דאינה כשירה ללכת ובהא לא אתו למטעי למיסמך עלה אבל בההוא דלקמן דאיכא ב' בהדה איכא למימר דאתי למסמך עלה בהדייהו:

התם בעל דבר לא מהימן הכא בעל דבר מהימן ואי קשיא ומאי קושיא דילמא איהו לא חזי עובדא דאשה ובעל איהו לא סגי בלאו אשה ובעל דבר וכי חזי איהו עובדא דשליח אחר אתי למטעי ותירץ רבינו נר"ו דאה"נ דהא ל"ק והיינו דלא חש רבה לתרוצה אלא ההוא דהתם ידעי' הכא בפנינו ואפשר נמי דרבה עיקר קושית' מההוא אלא דעביד הני סניפין בתלמודא:

ורבא א"ל אטו הכא אי אמרינן ידעינן לא מהימן פי' כיון דמשום קיום הוא מ"ל אי אמר ב"נ או אני מכיר חתימתו ולא דייק לן דודאי אפילו לרבא לא סגי ליה אלא כשאמר ב"נ דוקא דומייא דב"נ וכ"כ הרמב"ן ועוד דא"כ לעיל אמר מאי ביניהו לימא נמי דהא איכא בינייהו חד אמר ידעי' דלרבא מהימן ולרבה לא מהימן ואית ספרים דגרסי הכי אטו מי אמר ידענא מי לא מהימנא ופי' דכוון דהכא ודאי תרי מהימני לשטרות דעלמא אמרי נמי מהני חד דאמר בפני נחתם כי היכי דסגי הכא בגיטא אבל עיקר הגירס' הכי או' התם מי אמרי' בפנינו לא מהימני וכיון דאי אמר בפנינו ומהימני אתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא דחד מהימן כי הכא:

אי