ראשון לציון על נ"ך רסז

כבוד המלך בעיני ישראל שנתבטל דיבורו לזה עבד היכירא משום כבוד ולעולם לא עבד יונתן איסורא והעם אמרו דברים אלו לשאול והראו לו זה בחוש הראות דודאי יונתן לא נתחייב ח"ו מכל הני טעמי שכתבתי לעיל ואף למה שהקפיד ה' על שדחה דברי אביו וביז' בכבוד המלך לזה אמרו אשר עשה תשוע' גדול' כיון שבאה תשוע' גדול' על ידו. א"כ אין ה' מביא תקלה ע"י בהמתן של צדיקים כו' א"נ בדרך הלצ' הנה תמצא דעכן דנפל בו הגורל א"ל יהושע שים נא כבוד ודרשו ז"ל למה הוצרך לזה כיון שנפל בו הגורל ותירצו שאמר לו עכן עשה גורל בינך ובין אנשי ביתך או בין ישראל אחר שיצא הוא ומוכרח שיפול הגורל באחד מהן לזה אמר כו' ה"נ הכא שאמרו לו העם היונתן ימות אשר וגו' ודאי שלא עליו נפל הגורל שגם הוא לא עשה עביר' והגורל בהכרח שיפול בא' ובזה ויפדו העם וגו'. או יאמר בדקדק למה לא נלכד אלא יונתן אחר שגם בני ישראל כלם לא קיימו שבועת שאול שהנה תמצא ששאול השביעם שלא לאכול עד הערב והם אכלו מבע"י דהכי מוכח הכתוב וכן פי' רש"י מבע"י ועוד שאול למה לא חרה לו על ישראל כשראם שעברו ברית ומה גם כשרא' שהקב"ה לא ענה למה נבהל דמשמ' דעד השתא לא ראה שום עול והנה רוב ישראל עברו ברית ומה גם לסברת רש"י שפי' שאכלו ושחטו אותו ואת בנו וגם לסב' רז"ל במסכת זבחים שאכלו הבשר קודם זריקת הדם שלמים ואם כן למה ליה לאהדורי בתר דבר אחר והרי שלך לפניך וקודם כל דבר אגלה סברתי בענין זה שנר' לי בטעם שאול הוא ע"ד מ"ש הרמב"ם האוכל בשר קודם שתמות הבהמ' כשהיא מפרכסת ה"ז עובר על לא תאכלו על הדם ובזה אתי שפיר שכנסם שאול אל מקום אחד כדי שכל אחד לא יוכל לאכול הבשר במהירות קודם יציאת נפש מצד הרעבתנות ומהא טעמא נמי בדק להם סכין חשש שמא מתוך המהירות לא ידקדקו באיסור נבלו' ולזה קבצם יחד על האבן הגדול' דכל אחד ישחוט עליה דאלת"ה אפילו אם יקבצם לכל ישראל אצלו זה הופך פניו לצפון וזה לדרום ושמעון לא יראה את ראובן ולא יהיו חוששים לשום דבר לזה העמיד להם על האבן דכלם שם ישחטו עליה והעמיד שומרי' אצל האבן דכל אחד ישחוט בסכין יפה כזה ולא יוכל מהר. אבל לפירוש רש"י קשה דהיה די באומרו שיכריזו לבלתי שחוט אותו ואת בנו אי נמי חשש לבלתי עשות ציווי ואמר שישחטו על האבן מאי כונתו באומרו אליהם אח"כ ושחטתם בזה ולא תאכלו על הדם דכן משמע שאין כאן אלא איסור בדיקת סכין או אכילה על הדם אבל אותו ואת בנו לא הוזכרו ומה גם דקא צווח לאכול על הדם ואפשר דרש"י סובר דשחיטת אותו ואת בנו לאכלם הוי על הדם והוא קצת דוחק ומה גם דאיך יס"ד לומר דיש כ"כ דחשידי לאכול אותו ואת בנו דאם בשביל המהירות כ"כ יש צער בגדולי' כמו בקטנים ולמה יאכלו זה ולא זה אי נמי יאכלו הקטני' כדי שימהרו לאכלם ואין לומר שהיה דבר מועט לישראל שלא היו כ"כ בהמות מספיקות ולזה היו אוכלים אותו ואת בנו ועוד ענין זה לא שייך אלא לפעמים איזה אדם שמצא בהמה וידע בבנה ושחטם ולא כל ישראל או רובם ימצאו אם ובנה ויהיו ניכרים ולא ימצאו בהמה אחרת לשחוט במקום הבן או במקום האם

והנה בני ישראל סמכו על מה שכתב הרמב"ם ז"ל דפסק כפי' הר"ן דאכילת נבלות וטריפות לאו שמה אכילה לזה אף על גב שעדיין זמן הנדר אכלו ואין שמה אכילה וכי תימא סוף סוף איסורא דנבלות וטריפות איכא י"ל כי הם סמכו על מה שכתב הרמב"ם ז"ל דבשעת מלחמה מותר לחלוצי צבא לאכול נבלות וטריפות וכל דבר איסור אפילו קדלי דחזירי ועל מה שאמ' להם בגדתם י"ל דס"ל לשאול דה"מ דאמרי' אכילת נבלות וטריפות לאו שמה אכילה דוקא אי הוו אסורים קודם לזה אמרי' דמעיקרא לא היה להם בכלל היתר דאצטריך לנדור משא"כ הכא שמותרים להם והם חשבו כיון דבשעת שבוע' היו אסורים ש"ד. אי נמי טעמא של שאול דה"מ דהותר להם קדלי דחזירי אי ליכא היתירא ולזה אמר להם הא לך סכין יפה ושחוט ושכיח התירא הוא ואגב נביא קושיא אחת הקשה הרמב"ן דלמה איחר להם ה' מצות איסור גיעולי גויים עד מדין הו"ל לאזהורי במלחמת סיחון ועוג שקדמה למדין ותירץ הוא ז"ל דסיחון ועוג משבע' עממין הותר איסורם כדאשכחן ובתים מלאים כל טוב שדרז"ל אפי' קדלי דחזירי משא"כ מדין דלא הוי מז' עממין לזה הזהיר אותם ה' ב"ה על גיעולם משמע מדבריו דז' עממין אפי' שלא בשעת מלחמה ואפי' שכיח התירא שרי כה"ג דמדין ושאר מלחמות של שאר העמים יכולין אנו לו' דכלל כלל אפי' בשעת המלחמה אסורין ויכולין אנו לומר דבשע' מלחמה מיהא מותרים והאמת הוא דאפי' בשעת מלחמ' אסורין כיון דמוקי לההיא דובתים מלאים וכו' בז' עממין מנ"ל להתיר מידי בשאר אומות העולם, ואני תמיה עליו כיון דאיכא לאוקומי קרא בשעת מלחמ' מהיכן מצא להתיר אפי' שלא בשעת מלחמ' ואפי' היכא דשכיח היתירא, וקשה עליו מן הש"ס לתמר בת אשת יפת תאר ודוד לא נלחם בשבע' עממין כלל אלא בעמלק ובפלשתים וארם ועמון ומואב שאינם מז' עממין, דהרמב"ם טעמו ונימוקו עמו כיון שהם טרודים ועסוקי' להציל עשוק מיד עושקו כפקוח נפש דמחללין עליו השבת אכן הנכון בעיני אחר שנקשה קושיא אחת לסברת הרמב"ן למה לא הזהיר על טומאת מת והזאת ג' וז' במלחמת עוג וסיחון אלא ודאי שג"כ שם צוה אותם משה ולא הוזכר כשם שלא הוזכר שם חילוק השלל דמוכרח שחלקו אותו ולמה לא הוזכר כלל אלא ודאי שהוזכר שם ולא נכתב מאיזה טעם אפשר כיון שעתיד לכותבו במדין הניח עד לבסוף, אי נמי שחילוק שלל ז' עממין ודאי של כל ישראל ואין ללוים ולא לכהני' חלק וזה של מדין חדוש בו שאינו מעממי' שנתן להם ה' לזה חלק ה' חילוק חדש, ודיני גיעולי גויים ודאי שככר נאמר והיו עושים זה כהא שעושים בשעת מלחמ' מי האיש וגו' ומי האיש שאומרי' זה בכל מלחמה, ואפשר שהניח ה' לומר כאן משום שיש כאן חידוש אחר חידוש משא"כ בסיחון ועוג לזה הניח עד מדין

ונחזור לענין ויתפרש בענין אחר והוא שישראל ראו שאם יאכלו דבר היתר הם עוברים ב' עבירות אחת שעוברים על מצות המלך וחייבים מיתה וב' שעוברים על השבועה לזה בחרו להם לעבור על איסור אכילה מן הבהמה בעודה מפרכסת אי נמי מנבל' ולא לעבור ב' ושאול השיב בגדתם דסובר כשאר הפוסקים דבכלל אכילה היא ואי נמי סבר כהרמב"ם ז"ל ה"מ בנשבע שלא יאכל אבל הכא דזיל בתר טעמא משום כדי שלא יתעסקו באכילה כו' אף אכילת איסור בכלל השבועה א"נ סברו דמחמת צער ש"ד הותר הנדר וכן פסק הרמב"ם דאם סבר דמחמת צער מותר ואינו חייב ופטור וטעו בזה ובזה אמר בגדתם דסוף סוף התרה בעו ומה שאכלו על הדם הוא ודאי דליכא איסורא דבשעת המלחמה הותר להם איסור ויכולין אנו לומר דעל זה נמי אמר להם בגדתם דה"מ אי לא שכיח התירא והכא שאני ודייק ושחטתם בזה כיון דיכולין לאכול ההיתר ויש להם זה ליכא למיכל איסורא. וכל זה לכאור' והנכון אצלי בסיגנון הכתובים ששאול השביעם לבלתי אכול ונתן להם טעם עד הנקמי מאויבי ובאותו זמן לא טעם העם דהיינו בסיום נקמתו מאויביו עדיין תהיה בלא אכילה ובלא טעימה דאלת"ה למה אמרו העם לא טעם דלקמן קאמר שלא וכו' דבש כו' וכמה פסוקים. ועוד למה אסרו הטעימ' אחר שכפי האמת לא אסר להם אלא שיעור אכילה שכן פסק הרמב"ם נשבע שלא יאכל ואכל פחות מכזית פטור וכי תימא לכתחילה מיהא אסור כה"ג דהוו כ"כ עייפים ודאי היו יכולים לטעום ומה גם בלאו הכי למה חרד חרדה גדולה שאול ויהונתן זה אמר מות תמות וזה אמר מות נמות כיון דמעיקרא ליכא שום איסורא ואת"ל מדלא ענה אותם ה' ב"ה קושיא לאלקינו דהרי סתם שבועת המשקין ברביעית וזה לא טעם כי אם מעט כמו שאמר הוא ודאי אין בו רביעית אלא ודאי כמו שפי' שהשבוע' היתה אפילו טעימ' ופסק הרמב"ם ז"ל אם נשבע שלא יטעום חייב בכל שהו. וכשבא יונתן וטעם ודאי