ראשון לציון על נ"ך רסא

בשניהם והם הטעם שהלכו לשם הוא דהנה הגם דבמסכת ע"ז נחלקו אמוראים חד אמר נחלף אפיתחא דע"ז וחד אמר דזנות כי היכי דנכפייה ליצרן דוקא למיחלף אפתחא אבל למיבת עם הזונה בבית הזנות פשוט הוא דשפיר קרינן ביה אל תפנו אל האללים וזאת יותר גדולה ממ"ש שהע"ה יד ליד וגו' ח"ו. אכן מצד הכרח שליחותם להעלים עצמם ביותר דשום אדם לא יחשוד בהם כי ידועים הם בני ישראל פרושים מן העריות ובראות' כי נכנסו בית זונה אין לחשוב עוד בהם מי הם האנשי' וחששו עוד הם שמא יעשו להם חקירה ודרישה באכילת דבר איסור לזה כיון שיראו אותם נכנסים לבית הזונה ובפרט למקו' הידוע לכל אין לבדוק להם וכמעשה דר"מ דאיתא בש"ס ולרחב אמרו כי באו להתאכסן אצלה ולא הגידו לה דבר ולא תקשה למה לא חששו שיראו אותם שנכנסו ב' דאפשר דתלו לומר א' גדול בהם והב' משרתו שהם בני העיר להיותם יראים מפחדם ולא יכלו לבדקם בלשונם בדקו אחריהם ובמבואיהם והכריעו מסבר' והחליטו לומר מרגלים

עוד טעם שבחרו ליכנס לשם כי משם ידעו מבוקשם אשר באו לרגל כי כל מקום שילכו לרגל לא יספיק להם לדעת כמצטרך כמו בית האשה הנז' כי שם יתקבצו כל הגדולים ושם ידובר עניינם יותר מכל המקומות כאשר כן היה שידעו כי נמוגו וגו' באופן מב' טעמים הללו הלכו לבית רחב ולא הגידו לה סבת בואם שמה אלא מדברי המלך ידעה והכונה כי כן הוא דסימן נתן לה בהם שנכנסו ב' לבית המיוחד לה שאין דרך ליכנס ב' כאחד לאותו מקום הנז' ולהיות כי השלוחים ששלח המלך לא הם הנכנסין לדבר עמה בחדר' בלילה כי היא היתה גדולה וחשובה וזהו שדייק אל רחב לאמר ר"ל כי לא השלוחים הם המדברים אליה אלא השלוחים ידברו אל שלוחיה היוצאים אליה אל פתח הבית ושלוחיה ידברו להם ולא חשש המלך שהיא תטמנה דפשוט הוא שתוציאם דאי אפשר שתחוס על העברים יותר מהם לזה כאשר באה אליה השפחה שלה ואמרה לה כדברים האלה שלח המלך לאמר לה אז נתחכמה והצפינה הא' ולא הניחה אלא א' להיות שאינה צריכה לצפון הב' דהגם שיכנסו פתע פתאום וימצאוהו תאמר כלום במה מסומן להם היותם ב' והרי אין כאן אלא א' כי יש לה מקום שתאמר אותם השנים הלכו להם ומצד המהירות עשתה תיקון לומר כי אין כאן אלא א' עוד תשובה לשליח המלך והלך לו ואז הצפינה אותם בשניהם במקום יותר מסותר כי חששה שמא ישובו אליה לשאול עד לזה העלתם למקום דמן הסתם לא יחפשו בו. ואומ' כי לחפור את כל הארץ משום דחשש שמא תרצה להצילם מידו מטעם כי באו בצל קורתה וצריך אתה לדעת כי רחב הית' זונה לכל מלכי הארץ דמזה ידעה כי לא קמה עוד רוח באיש וגו' ואם כן מן הסתם לא יכול לעשות המלך הפך רצונה בהיותה בעלת זרוע מצד כל המלכים לזה אמר לה הלא תדע כי דבר זה נוגע לכל מלכי הארץ ואם תעשה רעה דבר זה הוא נגד רצון כל המלכים ובדבר הזה יכולני להרע לך אם לא תרצה להוציאם כי כל המלכים יסכימו להורגך כי אתה אוייבת להם באהבתך לשונאיהם וגם אם תאמר בדעתך כי לא תחוש לדברי ותצפנם ותכחיד ממני והגם שתדע כי דבר זה גורם השחתת הארץ הלזו כי תאמר בלבבך שתלך מהעיר הזאת קודם השחתה דע כי אנה תלך ואין תפנה לעזרה כי לחפור את כל הארץ באו ולכן אין לבטוח בעצמך ואין לך לאהוב האנשים יותר מכל מאהביך, עוד יתבאר הכתוב על זה הדרך דכאשר שלח לה המלך ידע כי מהנמנע שתוציא הזונה אהובה וחשוקה מביתם ליהרג לזה נתחכם לדבר אליה על זה האופן הוציאי האנשים פי' הוציאי מביתך להיות שהיה הדבור חוץ מהבית כמו שפי' הבאים אליך פי' שאתה חושבת שבאו אליך דהיינו לדבר נשים או הם אומרים לך כי ביאתם היא לך דע לך כי לא כן הוא לא אהבתך הביאתם שאין להם רצון בך ואין ביאתם אלא לביתך לסבה אחרת וזהו אשר באו לביתך פי' שלא אליך באו אלא לביתך והטעם שבחרו ביתך הוא משום כי לחפור את כל הארץ באו וזה לא ימצאו אלא בביתך בית עובר ושב והבטלנים המודיעי' עניני העול' ומביתך ידעו הכל לזה בחרו ביתך באופן אין לך בהם אהבת נשים. עוד נראה כי להיות שחשש המלך שלא תוציאם אליו מטעם א' הוא דהנה ידוע היה להם כי בני ישראל אין מידם מציל ושמא תאמר רחב להציל עצמה יותר טוב הוא לה שתעשה עמהם טובה וישבעו לה שלא יגעו בה יד ותשב לבטח ממה שתוציאם ויהרגום דבהריגת ב' האנשים הללו אין ספק שתמלט העיר מיד ישראל ותשאר היא בסכנה לזה יותר טוב שתהיה לה נפשה לפליטה לז"א אל תדמי בנפשך להמלט מכל עמך כי האנשים הללו לא לביתך לבד באו ויכנסו אלא לכל מקום ומקו' ובכל מקום אשר תדרוך כף רגליהם כן יאמרו אליהם שלא יפגעו בהם וזהו מהנמנע אלא ודאי שמשקרים עליהם וא"כ גם אתה כא' מהם לזה אל תבטח בכזב ופחדי לנפשך והוציאם אלינו

ותאמר אל האנשים ידעתי כי נתן ה' וגו' כי שמענו וגו' ואשר עשיתם וגו' ונשמע וימס לבבינו וגו', הכונה בכתובי' הללו הוא על זה האופן כי ב' ענינים היא יודעת הא' הוא אשר נתן ה' לפניכם את הארץ כאומ' ז"ל מסורת היתה ביד האמוריים שיפלו ביד בני יעקב ולז"א יעקב עכרתם אותי ואז"ל צלולה היתה החבית כו' וזו היא ידיעה אחת ועוד ידיעה ידעה כי נפלה אימתם על בני עירה וז"א עלינו ולא הם לבדם אלא וכי נמוגו כל יושבי הארץ ואם תאמרו מנין ידעתי מה שאמרתי כי נתן ה' לכם את הארץ הגם שקבלה היתה בידם שארצם יטלוה בני יעקב עדיין יש להם לומר כאשר ראו שעבר כמה זמן ולא היה זה אפשר שזה יהיה בסוף הדורות לז"א כי הוביש ה' וכו' ר"ל כאשר ראו המעשה הנפלא שעשה להם ה' כי זה הוא העם שבאה עליו המסורת עליהם וכנגד שני דברים האחרים כי נפלה אימתם וכי נמוגו כל יושבי הארץ לזה אמרה ואשר עשיתם לב' מלכי האמורי הגדולים שהיו בטוחים בהם וישמעו וימס לבבם ולא קמה וגו' ואומ' ולא קמה עוד רוח באיש כי ה' אלהיכם רצונה לומ' הגם שאמרתי לך ב' ענינים עכ"ז טעם דלא קמה עוד רוח הוא מטעם כי ה' אלקיכם אבל גבורתכם לא עשתה כ"כ פחד בכל האומות כי אפשר שיאמרו שיתקבצו כלם עליכם ולא היו מתפחדים אבל מטעם ה' אלקיכם כל העולם פחדו מכם

או יאמר כי כונתה לומר תדע במה נפלה וגו' ונמוגו הוא מב' טעמים ומשני סימנים כי שמעו אשר הוביש וגו' ועוד כאשר שמענו אשר עשיתם לב' מלכי וגו' ומצד זה ונשמע וימס לבבנו וכנגד מה שהתחילה לומר כי נתן ה' אמרה כי ה' לומר כי הוא מתנתו מתנה ואין מוחה בידו בודאי כי הוא וגו' בשמים ועל הארץ וממנו הכל ובזה גלתה דעתה כי מאמנת היתה באלהותו ית' ואפשר שלזה כונה לומר כן לחששת לא תחיה כל נשמה לזה הוציאה עצמה מכללם כי היא גיורת ולישראלית תחשב באשר היא מאמנת באלהותו יתברך

ועתה השבעו נא לי בה' כי עשיתי עמכם חסד וגו', קשה מהו או' השבעו לי בה' כי עשיתי עמכם חסד וכי השבועה היא שעשתה עמהם חסד השבועה היא שלא להורגה בכלל בני העיר כי מה יועיל אם ישבעו לה על החסד והדברים אין להם משמעות והיה לה לומר השבעו לי שתעשו עמי חסד והחייתם וגו' ועוד צל"ד מהו תיבת ועתה היל"ל לכן השבעו וגו' ומה באת לשלול באומרה ועתה ולא זמן אחר, ונרא' לומר בדרך דרש דטעם אומ' ועתה שהוא ע"ד אז"ל אין ועתה אלא תשו' לזה אמר' להם שלא ידינוה כמעשיה המפורסמי' שהרי היא עשתה תשו' או אומרת להם שנתגיירה ללכת בדת משה וישראל עוד יתבאר הכתוב הזה כפי הדין דהנה פסק מרן בש"ע דלא אמרינן הנשבע על דעת חבירו אינו יכול לעשות התרה דוקא בקבל הנאה ממנו אבל בלאו הכי יכול לעשות התרה שלא בפניו והנה כאן היא חששה שהגם שישבעו לה ילכו ויתירו לזה אמרה להם דהשבוע' תהיה על זה האופן דבשביל טובה שקבלו ממנה הם נשבעים לה דבזה אין לחוש עוד להתרה כנז' וז"א השבעו