ראשון לציון על חגיגה קב

הוי אפילו הוא הקדר והוא וכו' ומהשתא לא חש עלן למיטעי מדבריו דקאי כיצד ארישא דנאמנין

דף כ"ו גמ' מנה"מ אמר ריב"ל דאמר קרא כו' פי' מכאן שהיו מטהרין עצמן ברגל שלזה קוראן הכתוב חברים וז"ל הרמב"ם בפרק י"א מהלכות מטמאי משכב ומושב טומאת ע"ה ברגל טהורה היא וכו' מפני שהכל מטהרין עצמן ועולין לרגל ע"כ דעת הרמב"ם ז"ל בגמרא כמו שפירשנוה. ורש"י במסכתא י"ט כתב שטעם הדבר שעשו כדי שלא לביישן ולדבריו ז"ל מאי דקאמר הכא אסמכתא בעלמא אבל עיקר הטעם משום בושתם דע"ה

שם גמרא אלא הא דקתני לא יניחנה ר' יאודה והא דקתני יניחנה רבנן. משמע מהש"ס דהכי מסיק בישובא דמתנייתא וא"כ לרבנן יניחנה לרגל שני. והרמב"ם בפרק י"א מהלכות מטמאי משכב ומושב לא כתב דיניחנה לרגל אחר אלא סתם ואמר וז"ל הפותח חביתו ברגל וכו' הרי שאר החבית כו' בחזקת טומאה כו' ולא התירה לרגל אחר. ונראה לומר דטעם הרמב"ם כיון דר' אמי ור"י נפחא מר אמר בפשיטות דלא יניחנה לרגל אחר ומר לא מסייעא ליה מלתא וספיקא הוא דמספקא ליה ובעי לה בעויי ולא שבקינן פשיטותא דחד מקמי ספיקיה דאידך והגם דאיכא ברייתא דקתני יניחנה להדיא ס"ס הא איכא ברייתא דקתני לא יניחנה ולית לן הכרעה לדינא מהברייתות מכרעינן דינא מפלוגתא דאמוראי כדכתיב ולהכי לא פסק הרמב"ם דיניחנה

שם משנה שלא תגעו בשולחן כו' בשעה שהיו מראין אותו לעולי רגלים ע"כ. נתכוון בזה לומר שאפילו ישראל היה להם מציאות ליגע בשולחן הגם שהוא בפנים וטעמא משום דסובר שבשעה שהיו רוצים להראות היו מוציאין אותו לראות שהוא חם כי בפנים לא יכירו בחומו ובאותו זמן מועט אינו מבטל מצות לפני תמיד כיון שהשלחן מסודר כהלכתו והם מוציאין אותו קצת כ"ב אמות לפרסם ניסו והגם דכתב הרמב"ם בפ"ה מהלכות תמידין ומוספין וז"ל אלו מושכין ואלו מניחין וטפחו של זה בצד טפחו של זה שנאמר לפני תמיד ע"כ. הרי דזמן מועט כזה מבטל מצות תמיד שאני התם דליכא לחם כל עיקר אבל הכא דאיכא לחם אלא דמוציאין אותו קצת ממקומו קרינן ביה שפיר לפני תמיד. אלא דאיכא למידק אמאי לא עשו לשלחן שניים ושלישים כשאר כלים שהיו במקדש ובהכרח לומר דהגם דהיו שנים בשלחן אע"פ כן כד מסלקי חד והדרי לאינך מבטלין מצות תמיד דאמר רחמנא ולפום השתא מאי דהוו מסלקי שלחן ומחזו להו לישראל הוי בציר מהאי שיעורא ועוד שאני ההיא דשולחן ערוך נשאר תמיד אלא דהוי בריחוק קצת ממקומו ועוד שאני טילטול זה כיון דהוי לפרסם הנס יש בדבר מצוה ושרי א"נ אפשר לומר דלעולם דעת הרמב"ם כדעת התוס' דמיחוש כהן ע"ה קאמר. ומאי דנקט הרמב"ם בשעה שהיו מראין כו' הוא דזולת זה מה מקום אפילו כהן ליגע בשלחן ללא דבר וצורך כלל

שם גמרא ותיפוק לי דכלי עץ העשוי לנחת כו' פי' רש"י ז"ל וז"ל העשוי לנחת במקום אחד הוא ע"כ. פי' שלא היו מטלטלין אותו ממקומו דרחמנא אמר לפני תמיד והוה מצי למימר דשאני התם דטעם שאינו מטלטל הוא מחמת קיום מצות לפני תמיד ולא מתמעט מאך דרישא דדומיא דשק אלא כלי שמניעת טלטולו הוא מחמת עצמו כהך דכלי המחזיק מ' סאה בלח שאינו מטלטל מחמת כובדו. ואולי דהכי הוה בידייהו דאפי' אינו מטלטל מחמת איסור מתמעט מדרשא זו. והרמב"ם פ"ג מהלכות כלים כתב וז"ל כל כלי עץ העשוי לנחת אפילו אינו מקבל אלא דבר מועט אינו מקבל טומאה ע"כ פי' העשוי לנחת שאינו מטלטל בין שיהיה מניעת טלטולו מחמת עצמו בין שיהיה מחמת איסור מקרי עשוי לנחת. והראב"ד כתב על הרמב"ם וז"ל איני יודע מנין הוציאו אלא משלחן של מקדש וכו' שהקשו עליהם מכלי העשוי לנחת וכו' ואינו מחוור דהתם איסורא נמי איכא בטלטולם כו' ע"כ. וכתב הכ"מ וז"ל איני יודע מה איסור יש בטלטולם כו' ע"כ. דברי הראב"ד ז"ל פשוטים הם דאיכא איסור בטלטול מטעם תמיד שאמר הכתוב וכשהוא מטלטלם מבטל מצות התורה למאי דס"ד שאין מציאות לטלטלו מקמי דחדית ר"ל הך דמגביהין וכו' וקו' זו לא נראית בעיני דהא אדרבה הך דעשוי לנחת מחמת איסור גרע מעשוי לנחת דאינו מטלטל מחמת עצמו ומה שדקדק לומר הראב"ד איסורא נמי תיבת נמי לאו דוקא דהא אין מניעה לטלטול אלא מחמת איסור דזולת איסור מתטלטל הוא אם ירצה לטלטלו ולא נקט תיבת נמי אלא לישנא דרבותא דמלתא נקט

שם גמרא ראו חיבתכם כו' כתבו התוס' לענין שיהיה רך צל"ד לדבריהם ז"ל היכי מצו להכיר שהיה רך אם לא בנגיעה וא"כ חיישינן לטומאת הלחם במוצאי יום טוב כשיהיה בתוך השבוע. ואולי שלא היו עושין כן אלא כשחל יום השבת באמצע הרגל היו מראים קודם השבת והיו מכירים היותו רך והיה נאכל בזמן שעדיין דין חבר להם ולהכי ג"כ לא היו חוששין אלא לשולחן כו' ולא לנגיעת לחם שעליו: ת ו ש ל ב " ע