ראשון לציון על ברכות נה

שפיר מפלוגתא דר"מ ור"י דפליגי באין לו דמשמע דל"פ אלא באין לו אבל קנה ויש לו לא בשלמא ללישנא דמודים כ"ע בקנה ויש לו דאין לברך שפיר אלא ללישנא בתרא דלר"י אפילו קנה ויש לו מברך כמאן לא כר"מ ולא כר"י ומשני כו' ולפום השתא הוכרח הרי"ף לאסוקי במלתיה ולומר בין קנה בין יש לו פי' קנה ויש לו מה שקנה והא מלתא דוקא ללישנא בתרא הוא דמברך לר"י אבל ללישנא קמא לא מברך בכה"ג אפילו לר"י ולהכי נקט הרי"ף במלתיה דקי"ל כר"י וכלישנא בתרא. ונראה להכריח דגירסת הרי"ף הוי כגירסא שגרס בו הרז"ה והסכים עלה הרמב"ן וה"פ אמר ר"ה ל"ש אלא שאין לו כיוצא בהן אבל יש לו לא. ממה דמחליט לברך כל שאין לו ולא אמר ולא קנה ש"מ דכל שאין לו הגם שכבר קנה יברך ור"י סבר אפילו יש לו ולהאי לישנא מודים כ"ע דכי קנה ואין לו וחזר וקנה דיברך ולא אמרינן הא כבר קנה פעם א' ובירך ול"פ אלא ביש לו אבל הקנין שקנה פעם א' אינה מבטלת הברכה ממנו. ובהיכא דקנה ויש לו לכ"ע אין מברך דהא לא פליג ר"י אלא ביש לו. אבל קנה ויש לו לא וללישנא בתרא ה"ק לא שנו אלא לא קנה דלא בירך פעם א' פי' וכל דלא קנה הגם דיש לו יברך אבל קנה כיוצא בהן ובירך אינו מברך ול"ש יש לו או אין לו לא אזלינן אלא בתר אם קנה שכבר בירך בקנין ראשון ור"י אמר אפילו קנה כבר פעם אחרת יברך ולהאי לישנא אם יש לו וקנה פעם א' מודים כ"ע דיברך. ולפום האי שיטה אם אמר הרי"ף אפילו קנה וחזר וקנה לא משמע מינה דקאמר דחוזר ומברך אפילו מאי דקנה עודם אצלו ואפ' דלא מצריך ברכה אלא אם אין לו אבל אם יש לו לא קמ"ל והוא אומרו בין קנה בין לא קנה בין יש לו בין אין לו ודוק. וטעמו דהרי"ף דסובר דאפילו קנה וחזר וקנה יברך על קנין שני הגם שקנין ראשון קיים משום דהכי מוכח ממה דפריך תלמודא מהך מתני' דר"מ ור"י ומשני כחא דהיתרא עדיף ע"כ. בשלמא אי אמרת דלס' ר"י דקנה וחזר וקנה מברך אפילו ישנו לקנין ראשון שפיר אלא אי אמרת דדוקא בדליכא לקנין ראשון מאי פריך תלמודא לר"י דילמא הא אתא לאשמועינן ר"י דאפילו אית ליה כיוצא בהם מברך ואה"נ אם קנה וחזר וקנה וליתיה לקנין ראשון דהא מיהא אין לו כיוצא באלו שקנה אלא ודאי דכל שקנה וחזר וקנה ואפילו ישנם לאותם שקנה פעם א' אעפ"כ יברך על קנין ב' הגם שיש לו מקנין ראשון וא"ת גם ללישנא קמא נמי דמודים כ"ע בקנה וחזר וקנה דמברך ול"פ אלא אם אין לו ולר"י אפילו אין לו אם כן לר"י אפילו אין לו ואפילו חזר וקנה יברך ואמאי כתב הרי"ף הלכה כר"י וכלישנא בתרא הא אפילו ללישנא קמא וי"ל דללישנא קמא לא מצינן לדיוקי לר"י דאפילו קנה ויש לו מה שכבר קנה דיברך על קנין ב' דהא לא אדכר קנין א' כל עיקר במלתייהו אלא דאנן מדייקיינן מדלא א' ל"ש אלא שלא קנה ש"מ דהגם דקנה כל שאין לו יברך ור"י דפליג נ"ל דלא פליג אלא בשאין לו דאדכר בבר פלוגתיה אבל לא בקנה ויש לו דמסתמא דלא פליג בקצוות דלר"ה דוקא אין לו בין קנה בין לא קנה ולר"י אפילו קנה ויש לו. ומעתה נראה לפרש דעת הרמב"ם דאפי' קנה ויש לו וחזר וקנה יברך ובחר לומר בין יש לו בין אין לו מלומר בין קנה בין לא קנה דלא משמע באומרו קנה שכונתו לומר ויש לו ולא חש עליה למיטעי דדוקא יש לו בלא קנין אבל קנה וישנה לא דהא לא נ"ל האי סברא לפלוגי בהכי אלא בתלמודא ממאי דחמינא פלוגתא דר"ה ור"י כי היכי דלא עבידנא להו דפליגי בקצוות אמינא דלר"י אם קנה וישנו לקנין לא פליג אדר"ה אבל בדברי הרמב"ם דלא אדכר אלא הלכה פסוקה מנא יס"ד לחלק בקנה ואדרבא ממה דלא אמר אבל קנה ויש לו יברך בזה גילה דעתו דל"ש יש לו מירושה ומתנה ל"ש יש לו שקנה וכבר כתבתי בכמה מקומות דהרמב"ם בפסקיו סמך שיפסוק הפוסק מספרו באין צורך לראות הש"ס כי ממנו תוצאות תורת האדם וכפ"ז לא יחוש לטעי' הנמשכות מדברי הש"ס אלא למה שיסתפק האדם מדבריו עצמו ושמור לך כלל זה ומעתה קם הרמב"ם ג"כ בשיטת הרי"ף רבו דאפילו קנה וחזר וקנה ויש לו קנין הראשון ה"ז מברך וכלישנא בתרא:

שם גמרא היכי דמי כגון דאשכח מציאה כו'. כתב רמב"ם פ"י מהלכות ברכות וז"ל הגיעה אליו טובה כו' אע"פ שהדברים מראים שטובה זו תגרום לו רעה מברך הטוב והמטיב ע"כ. ודקדק לומר אע"פ שהדברים כו' לומר דהגם שיש ידים מוכיחות לרעה אשר תבואהו וכגון שראוהו בני אדם כשמצאה וכמו שפי' בפי' המשנה דאל"כ פשיטא דטובה גמורה היא דמנין יכנס לו מיחוש ובזה דמיא הא לחלוק' דמברכין על הרעה מעין כו' דהתם נמי איכא טובה דארעא:

דף סג גמרא ומנין שאין עונין אמן במקדש וכו' וי"ל למאי דאמרינן ביומא דף ל"ה תניא רבי אומר כי שם ה' אקרא כו' אמר להם משה לישראל כשאני מזכיר שמו של הקב"ה אתם הבו גודל ע"כ. דילמא מאי דאמר הכתוב קומו ברכו אלקיכם כו' ויברכו את שם כו' מיירי בברכה שצריכין לומר על הזכרת ה' שהיו אומרים ב"ש"כ"מ"ל"ו אבל עניית אמן לעולם היתה במקדש כגבולין ואולי דההיא דהזכרת שם המפורש מיירי דכשהיו מזכירים בוידויים והגרלה וכהנים על הדוכן היו עונין בשכמל"ו וכן תמצא שכ' הרמב"ם בפ"ב מהלכות עבודת יוה"כ וז"ל כל הכהנים והעם היו כו' ואומר' בשכמל"ו שנאמר כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו ע"כ. והיה קשה לי אמאי לא אמר רמב"ם טעם או' בשכמל"ו הוא במקום אמן שהרי במקדש במקום אמן היו אומרים בשכמל"ו כדמשמע מתלמודא דידן ובמ' סוטה אלא הטעם הוא דלא היו עונים בשכמל"ו אלא אחר הברכה לבד ולזה הוצרך לתת טעם לבשכמל"ו בעניית העם אחר הזכרת ה' בוידויים מדכתיב כי שם ה' אקרא ומעתה ההיא ברייתא דיומא דאמר רבי בהזכרת שם המפורש איירי ואפי' בלא ברכה ועיקר אבל הזכרת ה' בברכתינו אין צריך דבר אלא עניית אמן אחר סיום הברכה ומשנת חסידות שנה הרא"ש דכת' הטור ששמע שהיה אומר על הזכרת ה' בברכה ברוך הוא וברוך שמו ולא הורה כן בהוראותיו דאין לה עיקר מהגמרא ודלא כהפר"ח שחשב שנתעלמה הך דיומא מכל הפוסקים ולא היא דשניא ההיא דמיירי בשם המפורש דעל זה קאי כי שם ה' אקרא ולזה דקדק לומר שם גם אמר לשון קריאה לפי שהזכרתו בקול גבוה וכמ"ש הרמב"ם בפ"ב מה' עבודת יוה"כ וז"ל היה מגביה קולו אלא לחששת הפרוצין חזרו לאומרו בקול נמוך. אבל על פי מה שצוה משה צריך בקול רם כמ"ש בפרק ואלו נאמרין בכל לשון כה תברכו בקול רם. ולדברי הפר"ח כולהו סוגיי לא מתיישבן ודע שלא היו מזכירים במקדש שם המפורש אלא בברכת כהנים דוקא ויוה"כ יוד פעמים מפי כהן גדול בוידויו ובהגרלה. ובכל פעם שהיו שומעין ה' היו אומרים השומעין בשכמל"ו ובי"ה כשהיה אומר כהן גדול היו כורעים ומשתחוים והגם דהרמב"ם לא הזכיר בפי"ד מה"ת אלא שיאמרו בסוף כל ברכ' כהנים ברוך ה' אלקים אלקי ישראל מן העולם ועד העולם ולא אמר עניית בשכמל"ו על הזכרת ה' סמך על מה שעתיד לומר בפ"ב מהל' עבודת יוה"כ ומה שלא אמר שיענו לבסוף בשכמל"ו כדמשמע מפ"ב דתעניות וכמו שכן כתב איהו נמי בפ"ד מה' תעניות וז"ל והן עונין אחריו בשכמל"ו ואולי דהתם כיון דאמר המברך בא"י אלקי ישראל כו' שייך לומר בשכמל"ו אבל בברכת כהנים שכבר ענו על הזכרת ה' לפי שהוא שם המפורש בשכמל"ו מה שייך לומר בשכמל"ו על וישם לך שלום לזה אמר שיאמרו ברוך ה' אלקים כו' שגם היא מברכות הנאמרים במקדש שיבנה במהרה בימינו אמן: