ראשון לציון על ביצה קצג

סבר לה רב כר"ש כיון דלא מינכר. ותו קשה מאי קא מתמהו לאיסור מוקצה לא חששו אה"נ דלאיסור מוקצה דאיסורו מדרבנן ולית ליה עיקר מן התורה לא חששו. ותו אפילו את"ל דאיסוריהו שוה עכ"ז לא הו"ל למימר כי האי גוונא לאיסור מוקצה לא חששו לאיסור תחומין חששו דמשמע דטפי הוה להו למיחש לאיסור מוקצה מאיסור תחומין והכי הול"ל ומאי שנא מאיסור מוקצה דלא חששו

ונראה דרב כהנא ורב אסי אאיסור מוקצה דתנן במסכ' תמורה קאי דתנן התם דף כ"ח וז"ל כל האסור ע"ג המזבח כו' המוקצה והנעבד כו' איזהו מוקצה המוקצה לע"ז כו' ומוקצה זה אסיר לגבוה ושרי להדיוט וכן נעבד וקאמרינן במסכת ע"ז דף מ"ו גבי הך דאתמר אבנים דנדלדלו כו' דשאני בהמה דשריא להדיוט מוקצה ונעבד משום דהוו בעלי חיים דוק מינה אם אינה בעלי חיים אסיר להדיוט. וגרסי' תו התם דף מ"ח וז"ל אמר שמואל המשתחוה תוספתיה אסור ע"כ וב"ח ומחובר דין אחד להם ומינה נשמע לב"ח דתוספתיה אסיר ואעפ"י כן לית אנן חוששין למה שמוסיף המוקצה והנעבד אלא דוקא במחובר אנו חוששין אם ניכר התוספת והוא מובדל אנו אומרים כדאמר שמואל ופסקו רמב"ם בפ"ח מהלכות ע"ז וז"ל המשתחוה לאילן אעפ"י שלא נאסר השריגים והעלים וכו' הרי אלו אסורים בהנאה ע"כ. הרי דלא אסיר אלא השריגים והעלים דמינכרי תוספתיהו אבל מה שמתוסף בגוף האילן דלא מינכר שרי ודכותיה בב"ח נמי שרי והיינו דקאמרי ליה לאיסור מוקצה דהוי דאוריתא לא חששו ולאו דוקא מוקצה אלא אפילו נעבד אלא רישא דמתני' נקטי דקתני מוקצה וה"ה נעבד דלא חששו לתוספת כה"ג לאיסור תחומין דהוי מדרבנן חששו ושתיק רב ואיכא למימר דשתיק מחמת דקושיא זו אלימתא ואיכא למימר דלא חש להשיב משום דקושיתם איתא נמי במתני' דקתני האשה ששאלה מחברתה תבלין ומים ומלח לעיסתה הרי היא כרגלי שתיהן ובעו בה אמוראי וליבטלו גבי עיסה ומסיק בש"ס דאה"נ אלא משום גזרה דלמא תעשה עיסה בשותפות ולר' אשי משום דהוי דבר שיש לו מתירין ואפילו באלף לא בטיל ולפום הני שינויי שניא הא דתחומין מכל האיסורין ואפילו מאסורי ע"ז דהא אשכחן המערה יין נסך אפילו כל היום דשרי משום דקמא קמא בטיל והא נמי דכוותה דכל פורתא ופורתא דמתוסף בבהמה או במחובר בטיל משא"כ מאי דקמן דמאי דאנו אוסרים לא הוי אלא מטעם דבר שיש לו מתירין ואי נמי משום גזרה שתעשה עיסה בשותפות יאסרו כל מין תערובת אפי' בטל מדינ' והרי"ף והרמב"ם פסקו כרב דחיישינן לינקי תחומין. והצצתי בדברי רמב"ם וראיתי שנתכון לתת טעם לפסק זה כדכתיבנא וז"ל בפ"ה מהל' י"ט הלכה כ' וכן האשה ששאלה מחבירתה מים ומלח ולשה בהן עיסתה כו' כרגלי שתיהן כו' שכל איבריה יונקי' זה מזה כו' עכ"ל. ממה שכתב דין המשנה ששאלה מים כו' וכתב דין דרב בכה"ג דוכן מוכח דטעמא חד לתרויהו וממילא משתמעא מלתא דבזה תלה רב זייניה ותמיהת רב כהנא לדברי רב הוי כתמיהת הנהו אמוראי אמתני' וכמו דמישבינן טעמא דמתני' מתישבי נמי דברי רב ובזה קיימא סבר' רב בקימה דאית בה הידור. וראיתי להרא"ה שפי' מאי דקאמר לאיסור מוקצה לא חששו פי' איסור אבר שיצא כו' יעש"ד שהם רחוקים ביותר

דף ל"ח גמרא שור של פטם כו' כתב רמב"ם ז"ל בפ"ה וז"ל שור של רועה וכו' ושור של פטם ונמצא שור זה כבור של עולי בבל שהיה מסור לכל עכ"ל פי' שכל חלק וחלק משור זה כמי שלא היה לו בעלים קודם י"ט וביום טוב שקונים אז היו לו בעלים ולא למפרע דנאמר הרי ינקי תחומין מהדדי אלא כל חלק וחלק משור זה לא היו לו בעלים לחוש ליניקתו מחבירו. וראיתי להראב"ד שכתב על דברי רמב"ם שהוא שיבוש ח"ו ואין זה אלא שיבוץ זהב ומה שכתב הוא ז"ל דדוקא בחבירים שמקפידים כו' לדבריו אם היו חבירים שאינם מקפידים או אחים דניחא להן למעבד רצון אהדדי לית לן בה ודבריו ז"ל רחוקים משמוע ועיין בסמוך

שם ע"ב גמרא רבא אמר תבלין כו' רש"י ז"ל פי' דלא פליגי אמוראי. והתו' כתבו על דברי רש"י שהוא דוחק ופי' ז"ל דלרבא ה"ה מלח ומים דלא בטלי כו' יעש"ד ודבריהם דחוקים דלפי זה עיקרא דמלתא דהו"ל לאשמועינן רבא הוא במלח ומים דהוי חידוש ולא בתבלין. ולדידי חזי לי דרבא קאמר דמשום תבלין גזרו כיון דתבלין לא בטלי משום דלטעמא עבידי היינו טעמא דאסרו מים ומלח אטו תבלין דבהכי מיחייף ולא מטעם שיעשו עיסה בשותפות דלא אתי למטעי ממים לשותפות עיסה ואתי רב אשי ואמר טעמא אחרינא משום דהו"ל דבר שיל"מ ומשום דלפום האי טעמא אם היה צריך לאכילתו ברחוק ובמקום זה לא היה צריך לו גם היה נפסד התבשיל אם היה מתעכב עד למחר דבזה לא הו"ל מתירין לא אסרינן להכי לא יהבו אביי ורבא האי טעמא אמתני'. אלא דקשה א"כ דלרב אשי אם היה תבשיל שנפסד שרי אם כן הו"ל לרמב"ם למיהב טעמא הכא דהוי מטעם דיש לו מתירין כדי שנדע דבהיכא שנפסד שרי דהא קי"ל הלכה כרב אשי ואולי דלרב אשי נמי בכל גוונא אסיר דלא פלוג רבנן. ואביי ורבא לא ניחא להו למימר הכי ויהבי טעם כללי. ומהכא שמעינן דכל דאסרינן דבר שיש לו מתירין הגם דלפעמים מתקלקל ואין לו היתר לא פלוג רבנן וזה דלא כהרשב"א והמרדכי ז"ל שכתבו דדבר שיש לו מתירין שאנו אומרים דלא בטיל כחמץ בפסח אי הוי תבשיל דנפסד שרי ועיין מה שכתב בים של שלמה בפר' כל הבשר והתו' כתבו דמאי דאמרינן דבר שיל"מ לא בטיל דוקא במין ומינו אבל במין ושאינו מינו בטל ורב אשי דקאמר הכא דהו"ל דבר שיל"מ משום דחשיב ליה כמין ומינו יעש"ד. ולי נראה דהגם דבירושלמי מחלק בהכי רב אשי פליג אהך דירוש' וסובר דלא שנא מין ומינו ולא שנא מין בשאינו מינו והלכה כר' אשי וכן היא דעת רמב"ם דכתב בפ"א מה' חמץ ומצה וז"ל חמץ שנתערב בדבר אחר תוך הפסח בין במינו בין בשלא במינו הרי זה אוסר בכל שהוא ע"כ. ובפט"ו מהל' מאכלות אסורות כתב וז"ל לפי שהוא דבר שיל"מ שהרי אחר הפסח יהיו כל התערובות מותר ע"כ. הרי דדבר שיל"מ אסור אפי' בשאינו מינו וטעמו ז"ל משום דרב אשי הכי סבר מדתלה טעמא דאיסור מים ומלח בעיסה מהאי טעמא וכיון דכן הגם דבירושלמי מחלק בהכי לא חיישינן ומה שישבו התו' בדברי רב אשי הם דברים רחוקים ודחוקים וכדברי הרמב"ם עיקר גם מוכח מדברי רמב"ם דלא מחלקינן באם נפסד התערובת מדלא מחלק וכדכתיבנא

דף ט"ל גמרא במים מים אין מלח לא כו' ע"כ לאו משום דהלכה כרבי יהודה קא שקיל וטרי תלמודא אליביה אלא משום דנפקא מינה לרבנן דאסרי אפי' במלח סדומית דאינה ניתרת גם במאי דפריך מקדירה לקדירה נפקא מינה ג"כ לרבנן דאסרי אפילו בעבה דאין רוטבו ניכר. וא"ת הא לא אצטריך לאשמועי' לרבנן כיון דאסרי מים בעיסה. י"ל כיון דמלח מועט הוא וכן מים בקדירה שאין ניכרים המים בה כמו בעיסה שנילושה במים סד"א דלא גזרו רבנן ויודו לו לרבי יהודה קמ"ל

שם גמ' הגחלת כרגלי הבעלים נסתפקתי באפר אי אמרינן דדינו כגחלת או אמרינן דפנים חדשות באו לכאן וכאילו לא קנה שביתה אצל שום אדם ומיסתברא להכריע דפנים חדשות בא לכאן ודייקא נמי דקתני מתני' גחלת כרגלי הבעלים דמשמע דוקא גחלת הוא דהויא כרגלי הבעלים דבעינייהו קיימו עצים אלא דהוצתו ובערה בם אש משא"כ אפר דפנים חדשות באו לכאן לא ומאי דקתני שלהבת ככל מקום דמשמע דוקא שלהבת דלית בה ממש אבל אפר כרגלי הבעלים לאו מלתא היא דחי' קמ"ל בשלהבת הגם דעדיין היא כרוכה ככלים שקנו שביתה אצל בעה"ב וסד"א דאסי' קמ"ל דלא ואם הדליק נר ממנה הרי היא כרגלי זה שהיא בידו ואה"נ דכ"ש אפר שכבר מיקלא קלי להאיך דקנה שביתה אצל בעל הבית