ראשון לציון על ביצה קצא

לשמואל אפילו טובא. ונראה דר"ח ושמואל לא פליגי בטובא אלא עיקר פלוגתייהו דלר"ח סבר לאוקומי מתני' כר"י ושמואל סובר לאוקומי כר"ש ולזה ר"ח פי' ד' מה' או ד' מאוצר קטן ה' מגדול ולב' ה' משתמע שפיר דלא יפנה האוצר וממילא מפרש מאי דקתני אבל לא את האוצר שלא יתחיל בו וכר"י ושמואל דפי' כדאמרי אינשי כו' לא משמע איסורא דלא יגמור את האוצר ומפרש אבל כו' דפי' שלא יגמור ומאי דאתמר במלתיה דשמואל ואפילו טובא פי' הוא אם יצטרך כדמסיק הש"ס מההיא דר' דעמר כל השדה כלה דשמואל נמי לא שרי לפנות טובא אלא אם יצטרך אבל אם לא היה צריך ודאי דאסיר משום טרחא שלא לצורך ותלמודא דבעי אף על גב דאית ליה אורחין טובא או דילמא הכל לפי האורחין הגם דשמואל אמר אפילו טובא בדר"ח בעי ליה ובתר הכי דפשיט דהכל לפי האורחין הו"ל ר"ח ושמואל שוים בהא מלתא. וכל זה לגירסתינו אבל לגאונים שאינם גורסים במלתיה דשמואל אפילו טובא לית אנן צריכין לכל זה נמצינו אומרים דבין לר"ח בין לשמואל הכל לפי האורחין וכפ"ז תלמודא דקאמר הכא עד כמה ומשני כאותה ששנינו קשה הרי התם נמי מסקי' הכל לפי האורחין דאפילו טובא נמי אם הוצרך לפנות יפנה והכא כיון שהוצרך מחמת הפסד פירות יפנה כיון דמדמה דינא דהכא דמשילין מפני הפסד פירות לדינא דהתם דמשום בית המדרש ואורחין והיה נראה לומר דאיהו נמי הכי קאמר ד' וה' לכל אחד ואה"נ שיפנה הכל אלא דקשה חדא דהבעיא היא עד כמה משמע כמה שיעור פירות דמשילין ולא כמה יפנה כל אחד שלא הוזכרו האחדים דנימא דקאי עליהו. ותו א"כ מאי קאמר הש"ס בתר הכי דילמא הכא כיון דאיכא הפסד ממון אפילו טובא נמי והרי אחר האמת טובא משילין ולא קאמר אלא לענין שיעור אדם אחד ובהכרח לומר דדעתיה דר"י הוי דוקא ד' וה' ואפילו לאורחין הרבה ומתני' דהתם דעמר ר' כל השדה דלא כותיה ואדחיא מלתיה דר"י מההיא ולהכי השמיטה הרי"ף ז"ל והש"ס דלא אותביה לר"י מהך ברייתא כבר כתבנו דלפעמים כשהקושיא ברורה וליכא לשנויי עלה מידי לא טרח תלמודא לאקשויי ומשתמעא מלתא דלא קיימינן כר"י ומהשתא דין משילין פירות בי"ט כדין מפנין דשבת דכל לצורך שפיר דמי לפנות הכל מפני הפסד הפירות ולזה כתב רמב"ם שמשיל פירותיו ואפילו מאה קופות וכמו כן בשבת כתב שיפנה הכל ולא הוצרך לפרש דמיירי לפי האורחין דלא חש עלן למיטעי דמיירי אפילו אינו צריך אלא לשיעור פינוי ד' וה' קופות דמלתא דפשיטא דלא יפנה מה שאינו צריך וכמו שכן נשמע מדבריו ממה שכתב לפנותו אלא לדבר מצוה כגון שפינהו להכנסת אורחין ע"כ ופשוט הוא דכל שאין צורך לאורחין אסור לפנות וכדכתיבנא במלתיה דשמואל למאי דגרסינן אפילו טובא דלא מיירי אלא בדהוצרך לפנות ומאי דלא כתב רמב"ם בהל' י"ט שלא יגמור כל הפירות משום אשוויי גומות נראה דלא הוצרך דהא כבר כתב בפרק ה' הלכה י"ד וז"ל כל שאסור בשבת בין משום שהוא דומה למלאכה או מביא לידי מלאכה בין שהוא משום שבות הרי הוא אסור בי"ט ע"כ והגם דתלמודא מספקא ליה הכא בהא מלתא פסקינן כר' יוחנן דדימה י"ט לשבת ואמר כאותה ששנינו כו' והגם דלא קיימא לן כוותיה בפי' דד' וה' דקסבר דוקא ואפילו אורחין מרובים מכח הך מתני' דעמר רבי כל השדה עכ"ז בהא מלתא דמדמה יום טוב לשבת לא שבקינן פשיטות דידיה מקמי ספיקא דתלמודא. ותו דמשנת כל שחייבים עליו משום שבות בשבת חייב עליו בי"ט מסייעא ליה ולענין אם יכול לפנות אדם א' טפי מד' וה' קופות מדלא חילק הרמב"ם ש"מ דשרי אפילו טובא וטעמא משום דכלום טעמא מאי אמרינן גבי שבת התם דכל א' יפנה ד' וה' משום דמפנים לצורכי רבים נימא דכל חד יפנה לעצמו בית מושבו כדקאמר התם משא"כ הכא דמשילין לצורכי פירות שלא יפסדו לא מחלקינן בהכי ואפילו אדם א' יפנה לכוליה ותלמודא לא אדכר הא מלתא הכא משום דלכשנאמר דאפילו טובא משתמעא מלתא דאפילו אדם א' נמי ישיל לכל הפירות

דף ל"ו גמרא תנן נותנין כלי תחת כו'. האי פירכא לכ"ע קא פריך ואי נמי לר"י ולא אסיק אדעתיה מבטל כלי מהיכנו וה"ה דהוה מצי למימר ליה וליטעמיך והא מבטל כלי כו'. ובזה ניחא דכתב רמב"ם בפכ"ה מהלכות שבת הלכה כ"ד וז"ל נותנין כלי תחת הדלף כו' והוא שיהיה דלף ראוי לרחיצה ע"כ ושם באותו פרק בהלכה כ"ה כתב וז"ל פורסין מחצלת ע"ג אבנים או ע"ג כוורת דבורים כו' ע"כ משמע דאפילו אבנים דמוקצים גם לא התנה בכוורת דאית בה חלות ש"מ דפסק כעולא ואע"פ כן התנה בכלי הדלף דבעי מים ראויים

שם ע"ב גמ' בי רחיא דאביי כו' ע"ס. משמע דאביי חזר מספיקו מדאמר תיתי לי וכו' וטעמו דרבה גם דאביי דחזר מתמיהתו במאי דאמרינן אין עושין גרף של רעי לכתחלה היינו לעשות הגרף עצמו זהו דגזור רבנן ואמרי אין עושין כו' אבל אם כבר הוה במציאות לא גזרו לאסור לאדם להניח מושבו שם משום גרף של רעי דאיכא התם אלא ישכב בכל מקום שהוא חפץ ויפנה הגרף הנמצא שם דהא מלתא דרבנן הוא דהויא ולא אסרינן אלא מאי דאתמר להדיא. אלא דהא מלתא מיהא לא שרינן אלא אי איכא למיחש לפסידא דכל דליכא פסידא פשיטא דלא ואיהו נמי אמאי יטרח לפנות מושבו כיון דליכא פסידא והגרף נעלם מן העין ורמב"ם ז"ל בפ' כ"ה כתב דאין עושין גרף של רעי לכתחלה ולא הביא האי דינא דחדית רבא דמוליך מטתו שם הגם דדמי לעשות גרף דשרי וראיתי למרן כ"מ שכתב דאביי אותביה לרבא וכי עושין כו' ושתיק ליה ש"מ דהדר ביה רבא ומאי דאמר אביי בתר הכי תיתי לי כו' דברי אנינות בעלמא היא ולאו משום דדינא הכי ע"כ. אין דבריו נראים חדא דאביי לא הקשה לרבא אלא בינו לבין עצמו הוה קא קשי דהכי דייק אומרו יתיב וקא קשיא ליה ותו וכי רבא לא הוה ידע הא דאין עושין דזה משמע מכוליה תלמודא דמלתא דפשיטא הוה להו הא דאין עושין כו'. ותו אמאי הוה מתאונן דעבד כהלכה והנכון אצלי הוא דהלכה כרבא ואביי גופיה התודה על אשר גמגם בדעת רבא דהתיר הא מלתא ולא הכניסה בגדר איסור דאין עושין כו' ואפילו למאי דהוה מגמגם לאו דהוה קשה ליה קושיא אלימתא דא"כ הוה ליה לאותוביה להדיא והא אין עושין כו' אלא ודאי דשאני הא מלתא כדכתיבנא אלא דלא החליט אביי להכריע כדעת זו ובתר הכי הדר ביה. ומה שהשמיט הרמב"ם ז"ל דין זה נראה דכיון דפירוש אופן הדבר דביה אסור לעשות גרף כו' וכתב אין נותנין הכלי תחת הדלף דלא חזי הבא לישאל בכה"ג דאביי מאי ליכא למישמע מדברי הרמב"ם איסורא דשאני הא מהא וכדכתיבנא וכל דלא אסר להדיא שרי

שם גמרא סבור מינה כו' ת"ש כו'. דין זה כתבו רמב"ם בפ' כ"ו מהל' שבת וז"ל כל דבר מטונף כגון רעי קיא וצואה וכיוצא בהם כו' מותר להוציאן לאשפה כו' ע"כ. מדלא התנה דבעי אגב מנא ש"מ דבכל גוונא קאמר ואפילו בפני עצמו ופשוט

שם גמרא כל שחייבין כו'. מוכח ממתני' דכל השבותים דבשבת איתנהו בי"ט והיינו כיילא דכייל דאי לא קאמר אלא שבות דקא מייתי בתר תכי הני אדרבה בי"ט אמרו ולמדו שבת בק"ו והיכי קאמר כל שחייבים בשבת כו' חייבים בי"ט הלא בי"ט הוא דתנו להו רבנן ומזה למד רמב"ם שכתב בפ"א מהלכות י"ט כל שאסור בשבת בין משום שהוא דומה למלאכה כו'

שם גמרא ולא דנין והא מצוה קא עביד כו' רש"י פירוש ואמאי קרי ליה רשות ור"ת פירוש ואמאי אין דנין כיון דמצוה ע"כ. וקשה לדברי ר"ת והא בסיפא קתני להדיא ואלו משום מצוה ואעפ"כ אסרו ובהכרח לומר דמחלק בין מצוה למצוה א"כ כח הקושיא לא הוי מחמת דהויא מצוה ועיקר כח הקושיא חסר. ומה דמסתייע ר"ת מההיא דסנהדרין כבר ישבו התוספות. אלא דקשה לי מנא לן דגזור רבנן אין דנין אפילו ליכא דעדיף מניה ואין מקדשין אפילו אין לא אשה ובנים ולא חולצין כו' אפילו לגדול דהא כיון דליכא איסור אלא גזירה דרבנן