ראשון לציון על ביצה קפח

לפתוח כו' דבכה"ג הגם דליכא בהו משום תיקון מנא עם כל זה לכתחילה אסיר דכל שלא כתב רבינו להדיא היתר לחצוץ ולפתוח לו יהיה דאין בו משום תיקון מנא ה"מ שלא לחייבו חטאת אבל לכתחילה מנא לן דשרי וסמך רבינו דאסרינן מדקאמר בקיסם של עץ לחצוץ חייב מינה לקיסם רך (רך) מחתינן דרגא לאסור מיהא לכתחילה ונשען על דיוק זה ממה שלא התיר להדיא במאכל בהמה שהוא קיסם רך לחצוץ וכפי זה נקטינן דדעת רבינו דכל שהוא קשה דלא חזי לבהמה לחצוץ בו שיניו ולפתוח בו הדלת חייב ואם קטמו שלא לזה פטור אבל אסור לקוטמו כל עיקר ודין זה לא הוצרך רמב"ם ז"ל לאומרו דמשתמעא מלתא מעצמה דאסיר וברכין כל מין קטימא דלאו לחצוץ ולפתוח שרי לכתחילה אבל לחצוץ ולפתוח פטור אבל אסור והשמיט רבי' כמו שהשמיט פטור אבל אסור דקטימת קיסם יבש דאינו לחצוץ ולפתוח וכן מאי דכתב רבינו בסוף דבריו ומותר לקטום וכו' להריח כו' פי' דוקא להריח אבל אסור לקוטמו כל שלא לצורך להריח או לתת מהם חלק לאחרים כהך דרב יהודה דפשח אלותא כו' ולא הוצרך רמב"ם לכתוב גם זה משום דמובן הוא. ומה שראיתי להרב כה"ג בשיריו שהצריך שמקום שפשחו שם ונעלה ריח ע"י פשיחה אין דבריו נראין כל עיקר מחילה מכבודו דהא בעצי הדס אין ריח כל עיקר בעץ עצמו ורש"י פי' הך דרב יהודה בעצי הדס ומה שדקדק ממה דקאמר הוה מפשח ויהיב לון אלותא ולא אמר מפשח אלותא ויהיב לון דיוק זה איני כ"כ לסמוך עליו הלכה ואי בעי' לדיוקי הכי מדייקנא ליה דנתכון לומר דלא הוה מפשח אלותא ומנח קמיה ובתר הכי יהיב לון אלא הוה מפשח ויהיב לון אלותא ובתר הכי מפשח אלותא אחרינא ויהיב לון ולהכי אמר מפשח ויהיב דכל אלותא דמפשח הוה קדים ויהיב ובתר הכי פשח אחרינא ויהיב ואי הוה אמר מפשח אלותא אלותא היינו אומרים שהיה מפשח אלותי טובא ויהיב מאן דיהיב מינייהו וזה אסור כל שאינו לצורך אחרים להריח או לו או לאחרים וגם דיוק זה אינו מוכרח ומה שנראה מדברי הכנה"ג שנראה בעיניו זרות להתיר למפשח עץ שאין בגופו ריח מחילה מכבודו כיון דאפי' עץ בעלמא דלאו להריח כל שאין בפשיחתו עשות מנא שרי דבר תורה ורבנן הם דאסרו וכי אסרו רבנן עץ דלאו להריח אבל עץ דלהריח בו קא מפשח ליה דינו כשבירת האוכלין אלא דבעי' שיעשה הדבר להריחו אבל לחצוץ בו שיניו ולפתוח בו את הדלת חייב חטאת וכן שלא לצורך להריח בו הגם שאינו מתקן מנא אסור מדבריהם ועקר ודלא כסברת הכנה"ג

שם גמרא אמר רב אשי כי תניא ההיא במוסתקי ע"כ. מפשטא דתלמודא משמע דהאי אוקמתא היא דלא לסבר' ר"א דאי לא תימא הכי הול"ל אמר לך ר"א ההיא במוסתקי. ותו אי תימא דלרבנן לאו במוסתקי לימא לית ליה לר"א דהא עכ"פ לית ליה בבריאה ואמאי קא מהדר בתר מוסתקי לו יהיה דסובר ר"א במוסתקי שרי מאי נפקא לן לענין מתני' דהא סוף סוף למאי דמוקמי' לה בבריאה אליבא דרבנן ר"א פליג ומאי נפקא לן אי אמרי' דלא כר"א אלא ודאי דתלמודא משני קושטא דמלתא דלכ"ע במוסתקי היא ולזה אמר רב אשי כי תניא ההיא כו' בפשיטות לכ"ע וכן כתבו התוס' בפ' חבית דף קמ"ו ד"ה שובר אדם יעש"ד גם בפ' בכל מערבין יעש"ד אלא דהרמב"ם כתב בפכ"ג מהלכ' שבת וז"ל ומביא אדם חבית של יין ומתיז ראשה בסייף לפני האורחים שאין כונתו אלא להראות נדיבתו לפני האורחין ע"כ. הרי דלא חלק דדוקא במוסתקי ואדרבה לפום טעמא דקא יהיב מוכח דבבריאה איירי דאי במוסתקי לא הוה בעי למיהב טעמא דיהיב דתיפוק לי דלא עביד מידי וכמו שכתבו התו' ורש"י וגם הרי"ף ז"ל השמיט האי אוקמתא דרב אשי. ואולי דסובר דתלמודא דקאמר ולית ליה לר"א כו' כונת הש"ס היא דפסיקא ליה מלתא מאיזה בריתא דר"א נמי אית ליה דשוברין את החבית ואהך מתני' משני רב אשי דמיירי במוסתקי אבל מתני' דברכות אפי' בבריאה ואית לן לאלומי האי פירושא מתרי טעמי חדא מדקא אמר רב אשי כי תניא ההיא כו' דהכי הול"ל במוסתקי תנן או מתני' במוסתקי ומדקאמר כי תניא מוכח דאמתניתא קא משני ולא אמתניתין: ותו אי תימא דאפי' לרבנן לא שרו לשבור החבית אלא במוסתקי אמאי קא פריך מינה לעיל למאי דקא אסרינן קטימת עצי בשמים יבישים להריח בהם והרי מתניתין במוסתקי מתוקמא אליבא דכ"ע אלא ודאי דפסיקא ליה מלתא לתלמודא דמתני' דשובר אדם את החבית איירי בכל גוונא ומהשתא אוקמתא דרב אשי לא הוי אלא הברייתא ובזה נמי אתי שפיר דקאמר הש"ס ולית ליה לר"א כו' מאי קמתמה ודאי לית ליה כי היכי דמחמיר בקטימת הקש והיינו פלוגתא דרבנן ור"א. ולמאי דכתיבנא אתי שפיר דהוו ידעי אמוראי ברייתא דשרי ר"א להדיא ולא הוצרך לאתוייה משום דמקשה ומתרץ הוו ידעי לה ותכף דאמר הש"ס ולית ליה קדם רב אשי ושני ליה כי תניא ההיא כו' מקמי דליגמור מלתיה דכן דרך הש"ס ובזה מצאנו טעם לשני המאורות הגדולים הרי"ף ורמב"ם ז"ל להם יכרעו כל מביני ספר תורת ה' מקור מים חיים

שם גמרא וחכמים אומרים לא יטול אלא מאבוס של בהמה ע"כ. דין זה לא כתבו רמב"ם ז"ל משום דסמך אמאי דכתב בפ"ד מהלכות י"ט וז"ל אין סומכין כו' את הקדירה כו' שלא ניתנו עצים אלא להסקה ע"כ משתמעא מלתא דכל שלא להסקה לא שרי לא לחצוץ ולא כו'

שם גמרא ובלבד שלא יעשה צבורין וכו' ע"כ. מוכח מהכא דלת"ק דהלכ' כותיה אסור לעשו' צבורין ותו מדמייתי הש"ס להאי מתניתא משמע דאתא לחדותי דינא דאסור לעשות צבורין אלא דהרי"ף והרמב"ם ז"ל השמיטו דין זה וז"ל רמב"ם בפ"ב מה' י"ט אבל מגבב הוא בשדה מלפניו ומדליק שם עכ"ל. ונראה לומר דסוברים כיון דמתני' לא קתני איסור צבורין מוכח דסתם לן כרבי שמעון דמתיר בבריי' ומאי דמייתי תלמודא הבריתא קא משמע לן דאיכא פלוגתא דתנאי בעשית צבורין ואיכא מאן דשרי ואיכא מאן דאסר ומשתמעא מלתא ממילא דתנא דמתני' דלא קתני ובלבד שלא יעשה צבורין כר"ש ס"ל ותו גם בלא טעמא דסתם לן דמתני' כר"ש הא קי"ל הלכ' כר"ש משום דר"א שמותי היה

שם גמרא ברעפים חדשים כו'. כתב הרמב"ם בפ"ג מה' י"ט וז"ל אין מלבין את האבנים לצלות או לאפות עליהן מפני שמחסמן כו' ע"כ. פי' אבנים דכתב רמב"ם הם לבינים דאבנים לא שייך בהו חיסום כל עיקר גם לא הוצרך לפרש דמיירי בחדשים דבישנים לא שייך חיסום שהוא טעם האיסור וראיתי להרב המגיד ע"ה שנדחק וכתב דאמרי לה סברי אפי' בישנים כו' מחילה מכבודו דא"כ פליגי אדרבי יוחנן אי נמי ארבה בב"ח דאמ' משמיה א"כ הכי הול"ל אמרי לה אפי' בישנים מפני שמתחסמין ואם יגמע הרב המגיד קושי זה אינו יכול לגמוע קושי אחר והוא דכיון דתלמודא קא מתמה מאי קא עביד מוכחא מלתא דצדד כל הצדדים ולא אשכח דררא דאיסורא א"כ כל דלא אשכחן להדיא מאן דסבר איפכא בדעת זו קיימינן והכא כיון דלא מוכחא מלתא מדברי אמרי לה דפליגי לא מפרשינן לה אלא דקיימא כדעת הש"ס ומכל שכן דפשטא טפי מוכחא דלא קאי אלא אטעמא דחדשים ומהשתא פשיטה דלא אמרי' דאיכא בהו חיסום אלא כחמים ותו דבסמוך גבי הך מתני' דא' הביא את האור כו' קא פריך הש"ס בשלמא כולהו כו' אלא שופת את הקדירה מאי קא עביד דמשני בקדירה חדשה כו' ע"כ. הרי דסתמא דתלמוד' בתר הכי אזיל אשינוייא דחדשים גם לטעם חשש חיסום ותו לו יהיה דנימא כדעת ה"ה וכמו שישב הכ"מ יעש"ד. עכ"ז קשה דלא הו"ל רמב"ם לפסוק כאמרי לה אלא כלישנא קמא דסתמא דתלמודא קאי כותיה אלא ודאי דליתא לדברי ה"ה ז"ל

דף ל"ד גמרא אחד מביא את כו' בקדירה חדשה כו' ע"כ. רמב"ם בפ"ט מה' שבת כת' וז"ל אחד נתן כו' ע"כ. רמב"ם תפס מציאות משונה ממציאות דקתני בבריתא ופי' דבריו דכולן באו כא' זה נתן האור וזה נתן עצים