ראשון לציון על ביצה קפז

ואעפ"י כן אסיר להסיק בקליפיהן ואמטו להם מוכרחים לומר דמשני הש"ס שאני הכא כיון דמסרח דעתיה עילויה לדע' רבא קאמר דהגם דסבר כר"י כדמשמע מההיא דלא תכנס אשה וכו' עכ"ז בהא לא סבר כר' יהודה מטעמא דמסרח כו' וה"ה בהסקת גרעיני תמרה וקליפי אגוזים ושקדים ואין הכרח לומ' דהאמורא סבור או כר"י בכולה מלתא או כר"ש בכולה מלתא. ותדע דכמה אמוראי סברי כר"י בחדא וכר"ש בחדא וכההיא דרב אחא ורבינא דפסקו הלכה כר"ש חוץ ממוקצה מחמת איסור דסברי כר"י והרבה כיוצא בזה. ומהשתא לרי"ף ורמב"ם דפסקו כר"י בי"ט דאין מסיקין בקליפי אגוזים מינה נשמע דאסור למשדי מעים לחתול אם נשחטה בי"ט ולהכי השמיטו מהלכות הא דבני מעים ואם נשחטה מעי"ט חזינן אם הניחו בני מעים בה לתיקון דבר אווזא ג"כ הו"ל כגרעיני תמרה שאכלן ביום טוב ואם לאו מחלקינן כדעת התו'

שם ע"ב גמ' אוכלי בהם אין בהם משום תיקון כלי וכו' ע"ס הסוגיא. קשה לפי' רש"י דרב יהודה איהו משני ליה הא בקשין אמאי לא פריך הש"ס מההיא דמפשח אלותא כדפריך בסמוך. ולזה י"ל דהש"ס דידע הך דאלותא ידע להנהו תרתי מתניתא דתני חדא ותני חדא דרמי אהדדי ולהכי לא קא פריך דמצי למימר איהו דאמר כהאי תנא ולזה הקדים לעמוד על פירושא דמתנייתא ובתר הכי לפרוך ולמאי דמסיק הא ר"א הא רבנן אתי ר' יהודה כרבנן אלא דקשה כיון דלרב יהודה אפי' בקשין שרי לקטום להריח מאי משני בקשין סוף סוף קשה לדידיה דשרי גם בקשין וכבר העירו התו' בזה ויש לישב לדעת רש"י דהכי קאמר דאי מוקמי' לברית' ברכין הגם דמוקמינן לה כר' אליעזר ורב יהודה דאמר כרבנן עכ"ז נתחייב לומר דלא פליגי רבנן עליה דר"א אלא ברכין אבל בקשין מודים דלית לן לאפושי פלוגתי וא"כ רב יהודא לא אתי אפי' כרבנן להכי אוקמיה בקשים דבקשים הוא דחייב חטאת ר"א לחצוץ ואסר להריח ורבנן פליגי עליה כדמוכח בבריתא דאפי' לחצוץ שיניו פטור אבל אסור ולהריח שרי אפי' לכתחילה להכי טרח לאוקומה בקשין ורב כהנא לכשנאמר לא ידע להך דשרי ר' יהודה לקטום אפי' קשים להריח ואי הו ידע הוה פריך ורב יהודה נמי הוה מתרץ ליה הא מני ר"א ואנא דאמרי כרבנן והרמב"ם בפי"א דשבת כתב וז"ל הנוטל קיסם של עץ מלפניו וקטמו לחצוץ בו שיניו או לפתוח בו את הדלת חייב כל דבר שהוא ראוי למאכל בהמה כגון תבן ועשבים כו' מותר לקטום אותם בשבת מפני שאין בהם תיקון כלים ומותר לקטום עצי בשמים להריח בהם אע"פ שהם קשים ויבישים ומפשח מהם כל מה שירצה בין עץ גדול בין עץ קטן עכ"ל קשה חדא אמאי פסק בקטימת קיסם יבש לחצוץ בו שיניו כר' אליעזר ולא כחכמים דאמרו אינו אלא משום שבות. תו למאי דפסק כר"א יתחייב לאסור קטימת יבש להריח כדמוכח בש"ס להדיא ואמאי פסק דשרי לפשוח כל מה שירצה ונראה לישב דעת רמב"ם עזה"ד דהוקשה ליה בהך ברייתא דקתני וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה אינם אלא משום שבות דאי בקשים איירי היכי מצו רבנן לפלוגי ולמימר במתקן עץ למפתח דאינו אסור אלא משום שבות אלא ודאי דלא איירי רבנן אלא ברכין ובהכי פליגי אדר"א אבל בקשין מודים כ"ע בלחצוץ שיניו ולפתוח הדלת דחייב

ושוב ראיתי להרא"ש ז"ל שהביא תוספתא דמוכח מינה דברכין מחייב ר' אליעזר ומינה נשמע דחכמים דפליגי ברכין פליגי ונתבררה דעת רבינו ומהשתא כיון דרבנן לא פליגי אלא ברכין אכל בקשין מחייבין ושוין רבנן ור"א ואפ"ה קאמ' רב יהודה דשרי לפשוח אלותא להריח שמע מינה דסובר רב יהודה דדוקא ר"א הוא דגזר בלהריח ולא רבנן ולזה הגם דפסק רמב"ם בלקטום עץ יבש לחצוץ בו שיניו חייב אעפ"י כן פסק להריח מותר אפילו יבש וישובא דסוגייא לדעת רמב"ם הכין הוא דגורס בגמר' כגירסת התוס' דגרסי ולא כפי' התוס' דלדידהו רבנן בקשין אמרו אינו אלא משום שבות ולרמב"ם לא אמור רבנן דאינו אלא משום שבות אלא ברכין כדכתיבנא והכי פירושא דרב כהנא דקא פריך הכי קא פריך למאי דאמר רבי יהודה אוכלי בהמה כו' גם מאי דשרי למפשח אלותא קא פריך מדתניא כו' עזה"ד לעולם דידעי רב יהודה ורב כהנא מפלוגתא דר"א ורבנן ופריך מהך ברייתא בין אי מוקמינן לה כר"א בין אי מוקמת לה כרבנן דאי מוקמת לה כר"א וכולה מתני' ברכין כדאסיר לדעת רמב"ם דברכין מחייב ר"א בלחצוץ סוף סוף מינה נשמע לרבנן דמי איכא מידי דלר"א חייב חטאת ולרבנן מותר לכתחילה וכדפריך התם בשבת דכותה וא"כ אמאי קא שרי רב יהודה אפילו לחצוץ באוכלי בהמה דקאמר אין בהם משום וכו' וכפ"ז עיקר קושית רב כהנא היא מסיפא אבל מרישא לא קשה מידי ואי בעית לאוקומה כרבנן וכדרך דאמר בתר הכי ר' כהנא דחסורי מחסרא נהי דלא קשה אהך לאוכלי בהמה דלא אדכר איסורא במתני' אלא בקשין עכ"ז קשה לההיא דפשת אלותא זו היא דעת רב כהנא בשלימות ואמר ליה רב יהודה השתא פטור כו' קא קשיא לי חייב חטאת מיבעיא פירוש למה הוצרכת להקשות מסיפא דחייב חטאת ולא הספיק לך רישא דאסור בזה גילה דעתו דסיפא ורישא ברכין ואפילו מרישא לבד קשיא ליה והכונה בזה דפשיטא דהאי מתני' דלא כוותיה וממילא ידע רב כהנא דעתיה וממה שעלה על דעתיה דנתחכם רב כהנא להקשות מסיפא מטעמא דמי איכא מידי בזה נמי גילה דעתו דמאי דאמר אין בהם משום תיקון כלי הכי קאמר מעיקר דבר תורה אין בהם ואפילו לחצוץ אבל אה"נ דרבנן אסרו בהם עשות כלי כגון לחצוץ אבל להריח או לקטום לתת לפני בהמתו קוטם כדרך שמחתך לפניה הנבילה אבל לחצוץ אסור מדבריהם וכדקתני בברייתא אין זה כו' אינו אלא משום שבות ואוקמינן לה ברכין לחצוץ ולפתוח הדלת והדר פריך ליה דילמא רבנן וברייתא דקתני אם קטם חייב בקשין ורבנן מודים בקשין וכפי זה קשיא אפשח אלותא דהא מתני' רבנן ואסר קוטם להריח ורב יהודה לא חש להשיב משום דסובר ברייתא כפשטה דרישא וסיפא ברכין ולא לפרשה בחסורי מיחסרא ומאי דקאמר בש"ס דר' אליעזר דמחייב התם חטאת הכא פטור פירוש קא מהדר הש"ס לישב ההיא דקתני לא יקטמנו ומשמע בין בקשים בין ברכים וקאמר דלר"א דחייב הכא אפי' ברכין אתיא ההיא דשריא להריח לכתחילה וא"ת סוף סוף נשמע לרבנן בקשין מדר"א ברכין כי היכי דר"א ברכין דמחייב לחצוץ אוסר לכתחילה בלהריח לרבנן נמי דמחייב בקשין לחצוץ יאסרו לכתחילה להריח וקשיא לרב יהודה י"ל דסובר רב יהודה דלא גזרינן להריח משום לחצוץ אלא כד מחייבינן לחצוץ ברכים טעו אינשי לדמות לומר כי היכי דלהריח שרי גם לחצוץ במידי דאוכלי בהמה דלא מישתמע להו לאינשי דאית בה חיוב ודעת רבנן תוכיח להכי גזר ר"א לסברתו דאיכא חיוב חטאת ברכין אבל לסברת רבנן דליכא איסורא דאורייתא אלא בקשין לא טעו אינשי מלהריח לתקן מנא דתיקון מנא ידיע לרבים דאסור ד"ת ולא טעו מלהריח אפילו הם קשים. ומהשתא עלו פסקי רמב"ם על נכון אלא דצריך לומר בהכרח דמאי דכתב מותר לקטום דבר שראוי למאכל בהמה לאו לחצוץ בו שיניו ולפתוח בו הדלת דבזה ליכא מאן דפליג דאסיר ואפילו רבנן קתני להדיא דאיכא משום שבות אפילו ברכין כדאסיק' ורב יהודה נמי לא שרי להדיא לחצוץ כו' אלא אמר אין בהם משום תיקון מנא פי' דבר תורה אבל מדרבנן איכא דאלת"ה ר' יהודה כמאן אלא ודאי דלחצוץ ולפתוח הדלת לא שרי ולהכי לא אמר ר' יהודה להדיא אוכלי בהמה מותר לקוטמן לפתוח בהם ולחצוץ כו' דאז נשמע דשרי להדיא אלא ודאי דכונת רמב"ם היא אם הוצרך לקוטמן כגון להאכילן לבהמתו או לישב עליהם או שהיה בידו קיסם לחצוץ ורצה לחלק ממנו חלק א' לתת לחבירו לחצוץ בו שיניו וכיוצא בזה שרי דהא לא אסרינן לקטום לחצוץ אלא כשמתקנו שיהיה ראוי לכך על ידי קטימה אבל בלא זה יכול לחלק קיסם אחד לג' או ארבעה בני אדם שכל א' יחצוץ בחלק אחד לית לן בה אי נמי יחצוץ בצד שלא נקטם היום או לשאר צרכיו ולזה דקדק לומר כמו שכתב ברישא וקטמו לחצוץ וכו' או