ראשון לציון על ביצה קפה

דברי רבינו הם כדברי הרי"ף וכתב עליו הרא"ש ז"ל פי' לפירושו כשעושים מדורה גדולה עושים ארבע שורות של עצים כעין ד' דופני התיבה ונותנין עליהם העצים ובהא קאמר שלא יעשה הדפנות תחילה אלא אחד יאחוז העליונים בידו ואחר יעשה הדפנות כו' עכ"ל משמע מדבריו דמדין אהל הוא דנגע בה דבזה הוא דמיחזי כבנין אבל אם לא היה אלא דפנות המדורה לא הוו אסרי רבנן אלא כיון דעושה דפנות מכאן ומכאן ונותן עצים מלמעלה הרי זה כבונה. הרי לנו דבנין הדפנות מצד עצמן שרו אם הקדים העליונים ואדרבה מהכא אית לן לחזוקי מאי דכתיבנא דליכא איסור סתירה בפתח בית דאוירא דליבני דהא אפי' לבנות דכוותה שרי לכתחילה מדורתא אי אקדי' עצים העליונים ומכ"ש לסתור

שם גמרא ואמר רב נחמן הני ליבני כו'. והגם דר' נחמן סובר בשבת כר"ש דמוקצה שרי ומסקינן בשלהי מי שהחשיך דאינו מודה ר"ש אלא במוקצה מחמת חסרון כיס ואסיקנא לעיל בד"ה מי דמי כדעת רמב"ם דלא הוי מוקצה מחמת חסרון כיס אלא דבר שמקפיד עליו שיש לו הפסד אבל דבר שאינו מקפיד כ"כ עליו בהפסדו כגון כלים דקיימי לסחורה שאין לו הפסד כ' אם ישתמש בהם כגון כרכי דזוזא דהיינו מחצלאות שעומדים לסחורה לא הוה מוקצה וא"כ הני ליבני הגם דשרגינהו ויחד אותם לבנין להוו כוותיהו ואמאי אסירי לר"ש וגם רמב"ם פסק להאי דינא דר"נ בפ' כ"ו מה"ש וי"ל דשאני אבנים דאין איסוריהו מחמת הקצאתן לבנין אלא כיון דאין תורת כלי עליהו אסירי אפי' לר"ש וכן כל דבר שאין תורת כלי עליו מודה בו ר"ש דאסיר אלא בכה"ג דחזו למזגא אנו דנין בהם דין כלים ולהכי כל דשרגינהו אהדרינהו לאיסוריהו ולא אמרינן דהגם דקיימי לסחורה כיון דלית ליה הפסד כ"כ שרי אלא דוקא בכלים ודעתיה דאיניש לאישתמושי בכלים וכל דברים דחזי ליה אבל אבנים כל דאקצינהו לבנין מודה ר"ש דמוקצים: ומאי דלא אתמר התם אלא מלתא דאפילו בכלים ודברים דקיימי לתשמיש ונקט איסור כולל ואה"נ דה"ה האי ודכותיה מעות וקורות וקנים דלאו כלים נינהו יודה ר"ש

שם גמרא אמר שמואל חותמות שבקרקע כו' ע"כ. רמב"ם ז"ל השמיט מהלכותיו דין החותמות בשלמא חותמות שבכלים אמרינן דבמאי דכתב בפ"י מהלכות שבת וז"ל חותלות של תמרים וגרוגרות מתיר ומפקיע וחותך וגם ממה שכתב בפ' כ"ב דשבת ופ"ד דהלכות י"ט אין בנין וסתירה בכלים משתמע דינא דחותמות של כלים דשרי כדשמואל אבל חותמות שבקרקע הו"ל לאשמועינן דאסיר לפקוע ולחתוך דלהתיר אמרי' דלא איצטריך כיון דלא הוי של קיימא שרי מכללא דכל קשר שאינו של קיימא שכתב רמב"ם בפ"י דשבת. ובשלטי הגבורים מצאתי שכתב וז"ל והמיימוני השמיט הפקעת חותמות וכלל אותו בדין מגופת החבית פכ"ג מהל' שבת עכ"ל. קשה אי דעת הרב לומר שכלל במגופת חבית דין הפקעת חותמות שבקרק' הא ליתא שמגופת חבית כלים ולא קרקע ואם כונת הרב במה שאמר כלל אותו כו' קאי אהפקעת חותמות דכלים לא היה צריך לומר וכלל דכבר כתבתי דבמה שכתב בפ"י מהל' שבת בחותלות ובמה שכתב בפכ"ב מבואר דינם לומר דמאי דנדחק הרב לומר דכלל אותם במגופת חבית קשיא דמגופת חבית משנה שלימה היא ואי תימא דמשתמעא מינה הך דינא דשמואל מאי קמ"ל מתני' היא בשלמא אמאי דכתיבנא דרמב"ם רשם האי דינא בההיא דחותלות כו' ההיא לאו משנה היא ואיכא למימר דלא ידעה שמואל אלא לדברי שלטי הגבורים קשה ומוכרחים לומר דדעת רמב"ם ז"ל היא דלא אצטריך שמואל לאשמועינן איסור הפקעת חותמות שבקרקע אלא משום דחש דלא תטעה לומר דמאי דאצטריך לומר דמותר להפקיע חותמי הכלים הוא לאפוקי ר' נחמיה דאסר מטעם אין כלי ניטל כו' להכי אקדים לומר איסור דחותמות קרקע. ובתר הכי שרי חותמות כלים לומר דמאי דאצטריך לאשמועינן היתירא דחותמות שבכל' הוא משום דחותמות שבקרקע אסירי וכי היכי דלא תדמה להו אהדדי ואסרינן אפילו חותמות שבכלים קמ"ל דזה אסור וזה מותר ולעולם לא אצטריך לאסור חותמות שבקרקע ולזה רמב"ם לא הוצרך לכותבו וצריך אני להתישב עוד בדבר

דף ל"ב גמרא מאן תנא כו' ר"מ היא כו' ע"כ. פי' פוחתין רש"י פי' לתחוב אגרופו בביצת היוצר לחקוק בו נר כו' ע"כ. ופשטא דסוגיא רהטא כפי' אלא דכבר הקשו עליו כל הבאים אחריו והתוס' ז"ל ישבו באופן אחר יעש"ד. והרמב"ם בפ"ד מהלכות י"ט כתב וז"ל שני כלים שהיו מחוברים בתחלת עשיתן כגון ב' נרות או ב' כוסות אין פותחין אותן לשנים מפני שהוא כמתקן כלי ע"כ. וקשה לדבריו ז"ל מאי קא פריך אביי דלמא ע"כ לא קאמר כו' אלא הכא למאי חזי כו' והוצרך לשנות לקבולי ביה פשיטי ואדרבה הכא חזי טפי שע"י פתיחה זו חזי למשתי ביה ולאדלוקי שרגא. ויש שרצה לו' דמיירי כשלא נצרפו בכבשן והא ליתא דהו"ל לרמב"ם ז"ל לפרושי דבהכי מיירי ורצו לתרץ דלא חש לפרש משום דמן הסתם היכי רגילין לחברם עד שמתחילים לאפות קצת ופותחין אותם וכמו שחלקו התו' לדרכם גם זה ליתא דהא כתב רמב"ם ז"ל בפרק ב' דעדויות בפי' משנת אלפסין וז"ל אלפסין כו' עושין אותם מזווגות וכשנשלם בשולם חולקין אותם באמצע ועושין שני מחבתות כמו שעושין בכוסות הזכוכיות כו' אמר ר"א ברבי צדוק אין מטמאות כו' דמ"מ נצטרך שיהיה כלי שנגמרה מלאכתו וזה לא נגמרה מלאכתו הואיל ונשאר בו שום דבר לעשות אחר הבישול והוא לחלק אותן עכ"ל, הרי להדיא שפחיתא זו היא אחר שנצטרפו לגמרי ופשוט ונראה דהכי פירושה דתלמודא דקאמר ר"מ היא הכי קאמר דכי היכי דאשכחן דר"מ דקחשיב גמר מלאכה של כלי פי חקיקתו ותכונתו היא העיקר ולא קחשיב צירופו אם כן הכא נמי פחיתת נר היא העיקר והגם שכבר נצטרף לית לן בה ולא אזלינן אלא בתר הפחיתה ומקשה אביי דלמא לא אמר ר"מ דאזלינן בתר פחיתת הנר אלא דוקא בהיכא דחזי בלא צירוף אבל נר כיון דבלא צירוף לא חזי מידי א"כ עקר השויתו מנא הוא צירוף ולא פתיתה ומשני דהכא נמי חזי לקבולי פשיטי ולאיכא דאמרי נמי הכי קאמר ר"א בר צדוק היא פי' דסובר דאפי' צרפו ונגמרה כל מלאכתו כיון דחסר לו הפחיתה להפריד מחיבת מחבירתה טהור הרי דהפחיתה משויא ליה כלי והיינו ממש פחיתת הנר דקתני מתני שהוא עושה כלי ודחי אביי דלמא אימור דאמר ראב"ן דפחיתה עושה כלי ולא חשיב גמר מלאכה הצירוף שקדם לה אם לא פחת דוקא באלפסין ערניות משום דחקיקתם חזיא אפי' בלא צירוף משום דחזו לקבולי בהו מידי ולהכי אזיל בתר הפחיתה אבל נר כיון דקבולינהו לא חזי מידי בלא היסק דילמא דיודה ראב"ן דאזלי' בתר צירוף בכבשן שהוא העיקר דמשוי ליה מנא ומשני דחזי לקבולי פשיטי אלא דפש גבן ליתובי דעתא בדברי הרמב"ם דמהש"ס מוכח דלרבי יהושע בר פלוגתיה דר"מ ולת"ק בר פלוגתיה דראב"ן מותר לפחות הנר וקשה להרמב"ם שכת' אין פוחתין אותן לשנים מפני שהוא כמתקן כלי ע"כ. הרי דפסק כמתני' דאין פותחין כו' ובפ' ח' מהלכות ממ"ו כתב וז"ל וכן כלי חרס כו' כגון אלפסין אירניות אם הסיטן הזב טמאין אעפ"י שהן טהורין באהל דמת ע"כ דלא כר"א בר רבי צדוק וכיון דכן יתחייב להתיר בפחיתת נר ביום טוב דלא אסרי' אלא או לר"מ או לראב"ן וכיון דפסק דלא כתרויהו היכי פסק איסור דאין פוחתין

ונראה דלאו קושיא היא דמאי דקאמר הש"ס מאן תנא לאו אעיקר האיסור קאי אלא אמאי דקתני מתניתין מפני שהוא עושה כלי דמשמע דבהכי משוי ליה מנא ואהא קאמר מאן תנא כו' ודקדק לומר בכה"ג מאן תנא כו' משויא ליה מנא ולא אמר מאן תנא סתם או מתני מני אלא ודאי דלא בעי אלא אהא דקתני שהוא עושה כלי אבל ודאי דלכ"ע הוי תיקון דהא אנן קא חזינן דבזה נתקן ולא פליגי בהכי ובזה ידוייק על נכון מאי דכתב רמב"ם דטעם איסור פחיתת כלי מפני שהוא