ראשון לציון על ביצה קפא

למיעבד ביה כל מאי דאתי ליה. והרמב"ם בפ"ב מהלכות י"ט כתב וז"ל ערימות של תבן כו' אין מתחילין בהם בי"ט וכו' אם היה התבן מעורב בקוצים שהרי אינו ראוי אלא לאש הרי זה מוכן ע"כ משמע דמפרש דמאי דקאמר הש"ס דאית ביה קוצים הוא פירוש מאי דקאמר תבנא סריא ולא בעינן סריא ואית ביה קוצים ולפ"ז לא קשה מההיא דאמרי' במי שהחשיך דההיא סריא וחזיא והכא מפרש הש"ס למלתיה דמאי דקאמר הוא דאית ביה קוצים ובכה"ג לא חזי לבהמה ולא לטינא

שם ע"ב גמרא קא סתר אהלא למאי דקאמר רש"י ז"ל דהסכך אינו ארוג אלא מונח כך לא תקשה לך אמאי אסור והרי בנין אהל חמיר טפי מסתירת אהל ואמרינן בפרק המוצא תפלין גבי הנהו דברי דרב הונא וכו' דאמר להו מוסיף על אהל עראי הוא ושפיר דמי ע"כ הכא נמי נימא בנטילת עצים מהסכך דהוי כגודע מאהל עראי ושפיר דמי: הא ליתא דהכא אהל קבוע חשיב ואפילו סוכת החג הגם דלא עביד לה אלא לז' ימים רחמנא אחשבה אהל ולזה אסיר

שם גמרא מי דמי התם אדם יושב ומצפה כו' למר בריה דרב יוסף דאמר בפרק אין צדין דאפי' בעלי חיים שמתו קא שרי ר"ש ואסיקנ' התם דהלכתא כותיה וכמו שהוכחנו שכן היא דעת הרמב"ם ז"ל. קשה והלא בעלי חיים אין אדם יושב ומצפה כו' ואעפ"כ קשרי ר"ש וי"ל דתלמודא הכי קאמר דמדקא מוכיח ממותר שמן כו' למאי דקמן סוכה שנפלה ממיל' מוכחינן מהכא כמ"ד דסובר ר"ש אפי' ב"ח דהא סוכה בריאה ובהמה בריאה חדא מלתא היא ולא היא דשאני מותר שמן שבנר כו' אבל לא משמע מכח דחיה זו דסובר כמ"ד מודה ר"ש בב"ח אלא דמהכא ליכא לאוכוחי ואה"נ אי לא הוה אמר ור"ש לטעמיה לא הוה פריך מידי דמצי סבר דגם בב"ח חלוק הוא ר"ש ומשני אפילו תימא למ"ד מתני' ברעועה וככ"ע הקשו החכמים בעלי הישיבה ה' ישמרם למ"ד דחלוק היה רבי שמעון בבעלי חיים א"כ אמאי אסר בכור שלא ראהו חכם ואמר שאינו מן המוכן ואפי' נפל בו מום קבוע מעי"ט דהא כיון דאפילו ב"ח דאין אדם יושב ומצפה מתי תמות בהמתו ליתנה לכלבים אפי' הכי קסבר ר"ש דהוי מן המוכן בכור דסוף סוף אדם ניחא ליה לאיניש דיפול בו מום ומצינן למימר דדעתיה דאי אתרמי ליה ונפל בו מום יאכלנו כל שכן דשרי ואפי' נפל בו מום בי"ט ואצ"ל מעי"ט דאמרי' אם עבר חכם וראהו דשרי ותירצתי להם דשאני בכור דהקצאתו מחמת עצמו דאיסור קדשים הוא וכל עוד שלא נפל בו מום ולא ראהו חכם קודם הוא וגופו אסור משא"כ בעלי חיים הקצאתם מאי הוא משום איסור שחיטה הא לא חשיב ליה ר"ש מוקצה דמוכן הוא אלא איסור שבת רביע עליה ותדע דהא טבל אם עבר ותקנו הרי זה אוכל ממנו ולא הוי מוקצה וכדיהבי טעמא התם דאיסור שבת הוא דרביע עליה וכשהוסר המונע מוכן הוא והא נמי דכוותה והגם דהרמת תרומות ומעשרות דרבנן הוא דהוי עכ"ז ר"ש לא שנא ליה וכפ"ז דין בכור שניא מדין ב"ח. והקשו עוד החכמים הנז' ה"י מדגרסינן במסכת שבת דף מ"ו וז"ל אמר ליה אביי לרבא תנן מותר שמן כו' אלמא ר"ש לית ליה מוקצה ורמינהי ר"ש או' כל שאין מומו ניכר מעי"ט אין זה מן המוכן א"ל הכי השתא התם אדם יושב ומצפה מתי תכבה נרו הכא אדם יושב כו' מימר אמר מי יימר דנפיל ביה מומא ומי יימר דנפיל ביה קבוע ומי יימר דמזדקיק ליה חכם ע"כ לפום מאי דמפליגנא בין בכור למוקצה מחמת איסור דמוקצה מחמת אי' שאני דאיסור שבת הוא דרביע עליה מה שאין כן בכור דגופו אסור בלא איסור שבת ואסחיה מדעתיה מאי קא פריך אביי ורבא ג"כ אמאי הוצרך לשנויי ליה הכי י"ל דרבא סבר כמ"ד מודה ר"ש בבעלי חיים שמתו דהוו מוקצים ולהכי משני ליה הכי אי נמי לעולם דרבא לאביי קאמר דלפום מאי דמשתמע ממילתיה דאביי דסובר דמודה ר"ש בב"ח להכי משני ליה הכי לשיטתיה ומינה דייק רבא דאביי הכין סביר משום דלא רמי מתנייתא דמחתכין הנבלה דשרי ר"ש אפילו נתנבלה בשבת וכו' אמתניתא דבכור שנפל לבור וליתיב אתרתי כדקתני בהך דבכור כו' דבין נפל בו מום מעי"ט בין נפל בו מום ביום טוב שרי מידי דהוה בעלי חיים שמתו דשרי ר"ש ונכללת ברומיא זו ג"כ דאי סבר רבא דההיא דמחתכין איירי במסוכנ' עכ"ז קשה לנפל בו מום מעי"ט קבוע דקתני ר"ש דאין זה מן המוכן דמשמע אפי' ידע ביה ודאי בעליו דמום קבוע הוי כגון נסמית עינו או נחתך ידו ואעפ"י כן קתני ר"ש כל שאין מומו ניכר פי' שלא הראהו לחכם הגם שראהו חכם בי"ט אין זה מן המוכן ואמאי לא חש אביי לאותובי מההיא דמחתכין אלא ודאי דסובר אביי בדעת שלם דההיא במסוכנת איירי ולהכי רמי ליה מהך דמותר שמן שבנר דכי היכי דמצי לאקשויי מההיא דמחתכין מצי לאקשויי נמי מההיא דמותר שמן ולא שנא ולהכי כיון דנתגלה לרבא דדעת אביי היא דמודה ר"ש בבעלי חיים להכי משני ליה הכי. וא"ת הכרח זה שהכרחנו לדעת אביי מצי קאי אי אמרי' דטעם ר"ש דאסר בנפל בו מום מערב י"ט נמי משום מוקצה וטעמו דכל שלא נראה לחכם בקדושתו קאי ומוקצה חמור הוא שפיר אבל לפום מאי דכתב הרמב"ם ז"ל לפום מאי דכתיבנ' למעלה בפירוש דבריו לא אסיר משום מוקצה אלא בנולד בו מום בי"ט אבל מעי"ט לא אסר אלא משום גזירת י"ט כפ"ז לית ליה לרבא לאוכוחי מדברי אביי דסובר בדעת ר"ש דמודה בב"ח דאמרינן לעולם אביי לא החליט בדעתו דסובר ר"ש דמודה בב"ח וטעמו דלא רמי מתני' משום דלא מסיימא ליה מלתא בס' ר"ש מאי קסבר בב"ח ואיהו קא בעי למפרך פירכא אלימתא ואי הוה רמי אמתניתין דמחתכין את הנבלה למן דבעי סבר דמודה ר"ש בב"ח ולא שרי אלא במסוכנת ליכא רומיא דשאני התם בבכור דאסר אפי' מעי"ט הגם דדמי למסוכנת הוא משום גזירה וליכא רומיא לזה בחר לאקשויי מההיא דמותר שמן דס"ד דכיון דאדלקיה אקצייה ודמי לבכור שנפל בו מום בי"ט והוי רומיא אלימתא. י"ל דמאי דהצריך ארמב"ם טעם גזירה לא הוי אלא בנפל בו מום קבוע וידע ביה בעליו דקבוע הוא ואעפ"כ אסר רבי שמעון כל שלא הראהו בזה הוא דהוצרך למיהב טעמא דגזירה אבל אם נפל בו מום מעי"ט ולא ידע בעליו אי קבוע או לא בקדושתו קאי ומוקצה גמור הוא וא"כ הדרן לדייוקי בדברי אביי אמאי לא רמי מתני' דמחתכין כו' דאית בה תרתי כדכתיבנא אלא ודאי דסובר דמודה ר"ש בבעלי חיים ולהכי הוא דמשני ליה רבא הכי ולעולם רבא אפשר דסובר דחלוק היה ר"ש אפי' בב"ח ולדרך זה משמע דאביי סובר דמודה ר"ש בב"ח שמתו דאסיר והרמב"ם ז"ל למאי דכתיבנא דפסק כרבי שמעון אפי' הכי ליכא לאקשויי ולומר דהגם דקי"ל אביי ורבא הלכה כרבא והנהו אימוראי דפליגי משמיה דרבא פליגי עם כל זה כיון דרבא לא פסיק לן דעתיה ואביי פסיק לן דעתיה פסקינן כאביי לאו קושיא היא דגם אביי סוף סוף לא אתאמרא מלתיה בהדיא דהכין סביר ואפשר נמי שלא שמעה להך דרבא דאמרו משמיה דחלוק היה ר"ש בב"ח ואי שמעה הוה מקבלה. אי נמי אפשר לפרש הך סוגייא באופן אחר דלעולם הקצאת בכור שאני וכדכתי' מטעם דאיסורו בגופו ומאי דלא מתרץ ליה רבא התם לאביי הכין משום דהוק' ליה לרבא תינח דנפל בו מום בי"ט ובין השמשות בערב י"ט היה תם בזה הוא דאמרינן דאיסורו הוא מחמת קדושתו שפיר מפלגינן לומר דחמיר אפי' מב"ח שמתו. אלא בנפל בו מום מעי"ט ולא ראהו חכם הכא לא חשיב איסורו מחמת עצמו ולא הוי מוקצה אלא מחמת דעדיין לא ראהו חכם והוי כמוקצה מחמת איסור ודמי השתא לב"ח ואדרבא גרע מנייהו והגם דלדעת הרמב"ם ראית מומין לר"ש ליכא איסורא עכ"ז חשבינן להאי כמוקצה מחמת איסור להכי הוצרך לשנויי בתלת מי יימר דכיון דדחיקא ליה מלתא אסיר. ולפום האי שינוייא דרבא נמי מצינן למימר דשאני ב"ח דקיל טפי דליכא אלא חד ספקא אם מתה יאכילנה לכלבי' משא"כ בכור דאפי' נפל בו מום מעי"ט איכא תרתי מי יימר חדא מי יימר דהוי קבוע ועוד מי יימר