ראשון לציון על ביצה קעג

בריאה וכגון הא מלתא לא אמרינן לה אלא לצד ההכרח העצום ושפיר מקשינן למר בריה דרב יוסף מנא לך דפליגי בקצוות. ולהכי נראה לומר דפי' אפילו לא קאי לרבותא דפלוגתא אלא לרבותא דענין פירוש הגם שהם בעלי חיים אעפ"כ פליג בה ר"ש ולעולם לא פליגי אלא בהכי אבל מסוכנת מודים כ"ע. ואולי דמשום דלא נימא דר"י פליג במסוכנת הוא דנטה מר בריה דר"י מדעת מר בר אמימר ואוקי פלוגתייהו בב"ח וקאמר הש"ס דלמר בריה דרב יוסף דסובר בב"ח פליגי תתחייב לומר דמתניתין הכא סתמא דלא כר"ש דהא ר"ש שרי בכל גוונא ודע דהן אמת אי לאו תרגומא דזעירי ודאי הכי הוה מסיק לה כסתם דלא כר"ש וכהך סתמא דאין מבקעין והוה סליק לן דינא דלא אסרינן בי"ט אלא בשאינה מסוכנת ובשבת דכר"ש שרי אפילו אינה מסוכנת ודחי תרגומא זעירי בבהמת קדשים פי' אפילו תימא מתני' כר"ש והכא מחמת דלא חזיא לכלבים כי קדש המה ובזה מודים כ"ע בין ר"ש בין ר"י דהוי מוקצה ודע דהאי תרגומא דזעירי לאו אהאי פירוכא אתמר דהא זעירי תלמיד ר' יוחנן הוה והיכי משני אפירכא דפריך תלמודא אליבא דמר בר רב יוסף אלא ודאי דזעירי פי' המשנה הכי ותלמודא קא מייתי ליה לשנויי ודייק נמי הש"ס כהך תרגומא מדקתני וכו' וזעירי אפשר דמהאי דיוקא נמי אמרה א"נ הכי קבל מרבותיו

שם גמרא אלא טעמא דקדשא וכו' לפום האי דיוקא משנה דלמר בריה דרב יוסף מסיק דמתני' אתיא כר' קשה אמאי לא מותיב ליה לימא תנן סתמא כר"ש והא תנן אין מבקעין כו' דסתם לן רבי כרבי יאודה ויכולני לומר דאין זה הכרח כ"כ להכריח לאמוראי דמצו לפלוגי ודלא כאוקמתא דר"נ הגם דתלמודא קאי כותיה דר"נ וכמ"ש הרי"ף עכ"ז לא מצי תלמודא לאקשויי לאמוראי ולהכריחם מינה דמצו לצדודי בחילו' המוקצה אלא דקושטא הוא דמצינן לשוויי דעת מר בריה דרב יוסף אפילו למאי דמסיק הש"ס דבי"ט סתם לי תנא כר"י דלפום מאי דפריך הש"ס למר בריה דאמימר קושיא אלימתא דלדידי מתניתין לא כמאן לא ר"ש ולא ר"י והוכרח לשנויי במסוכנת ומהשתא גם למר בריה דאמימר דכד פרכינן מהך משנה דסתם לן תנא מוקמי' למתני' במסוכנת דר"י מודה דשרי ולא אסרינן לה אלא בקדשים. ובזה נמי יוצדק מה שפירשנו בדבור שלפני זה בתיבת אפילו ומהשתא לפי מר בריה דרב יוסף מצינן לפרושי מתני' כר"י וכר"ש כה"ג אי כר"ש מוקמינן לה אפילו בבריאה ולא אסר אלא מטעם קדשים ואי מפרשינן לה כמו שכן הוא האמת דעת הש"ס מכח הך סתמא דאין מבקעין כו' מוקמינן לה במסוכנת ולהכי לא אסר אלא מטעם היותם קדשים אבל בחולין שרי ועיין בדיבור שאחר זה

שם גמרא אלא למר בריה דאמימר כו' לפי סברא זו מתני' בהכרח לא קיימא אלא כר"ש דלר"י מאי איריא קדשים אפילו חולין נמי לא יזיזנה ועכ"פ מוכרחים לומר דמר בר אמימר לא סבר דבי"ט סתם רבי כר"י וכיון דכן לית הלכתא כותיה אלא כר"נ והשתא יתנהרו דברי הרי"ף על נכון שכתב וז"ל תרגמה זעירי בבהמת קדשים והיתה מסוכנת מערב י"ט טעמא דקדשים כו' הא דחולין שרי כיון דמסוכנת מאתמול דעתיה עילויה להאכילה לכלבים כו' דייקא נמי כו' יע"ש. לכאורה קשה דהא לא מסיק הש"ס דמיירי במסוכנת אלא למר בר אמימר ולדידיה לא מתוקמא מתני' אלא לר"ש והרי"ף פסק דבי"ט סתם לן רבי כר"י ולמאי דכתיבנא לא קשה מידי דהרי"ף פסק כמר בריה דר' יוסף ולדידיה נמי מוקי למתני' כר"י כדכתיב אלא דהש"ס קאמר דמגופה של משנה זו ליכא לאוכוחי דסתם לן רבי כר"ש דמצינן לפרושה כותיה ומצינן נמי לפרושה כר"י ובמסוכנת וכד אשכחן מתניתין אחריתי דסתם רבי כר"י מכרעי' הכי. והגם דמצינן נמי לאוקומי מתני' כר"י גם אליבא דמר בריה דאמימר ובמסוכנת פליגי וטעמא דנקט התנא קדשים חידוש קמל"ן דאפילו איכא בזיון קדשים וכמ"ש בתו' ישנים לתרץ קו' ר"ש אמאי אצטריך לשאול עלה בבית המדרש עכ"ז פשטה לא הוי הכי והראיה דהש"ס פריך מהך דיוקא ולא ניחא ליה לשנויי הכי משום דטפי אית ליה לתנא לאשמועינן חידוש בחולין הגם דחזי לכלבים מהאי חידוש דבזיון קדשים ולזה מכרעינן הלכה כמר בריה דרב יוסף. וז"ל הרמב"ם בפ"ב מהלכות י"ט בהמה שמתה בי"ט אם היתה מסוכנת מעי"ט הרי זה מחתכה לכלבים ואם לאו הואיל ולא היתה דעתו עליה הרי זה מוקצה ולא יזיזונה ממקומה ע"כ. לפום מאי דפסק רבינו כאוקמתא דרב נחמן דבי"ט דקיל החמירו במוקצה הכא פסק כמר בריה דרב יוסף דחלוק היה ר"ש אפי' בב"ח וכו' ולהכי בי"ט פסק דמסוכנת מותרת משום דלא איפליגו בה אלא בשאינה מסוכנת ופסק בה לאסור כאומרו ואם לאו הואיל וכו' הרי זה מוקצה ובבהמת קדשים אפילו מסוכנת אסור. ובפ' כ"א מהל' שבת כתב וז"ל מחתכין כו' ואת הנבלה כו' יע"ש. ולא התנה בין מסוכנת לבריאה משום דשבת קי"ל כר"ש. ומהשתא דעת הרמב"ם ודעת הרי"ף א' היא ומה שהקשה הרז"ה לדעת במאי דכתיבנא אין מקום לקושיתו כל עיקר

דף כ"ח גמ' ר' חייא ור"ש ברבי שוקלין כו' הגם דהוו עבדי עובדא להיתיר לא אמרינן בכה"ג מעשה עדיף כיון דבמתני' קתני חכמים אוסרים וגם אמוראי בתראי סברי הכי מדקאמרי דאסור אפילו לשומרו מן העכברים וטבח אומן אסור לשקול בשר ביד כו' א"כ לא חששו למאי דהוו עבדי עובדא ר"ח ור"ש כיון דכן הכי נקיטינן ולהכי פסקו הרי"ף ורמב"ם כחכמים

שם גמרא אין משחיזין כו' אבל מציאה כו'. פי' בשום גוונא ואצ"ל במשחזת שלה וליכא לפרושי במשחזת שלה קאמר וכר"י דהא דעת הרי"ף והרמב"ם מודה ר"י דבמשחזת שלה אסור וכמו שאפרש בס"ד בסמוך דאם כן מדקא מהדר לפלוגי בהיתירא דע"ג חבירתה ש"מ דברישא אסר כל משחזת בין של עץ בין של אבן אפילו אינה משחזת שלה ולהכי מוקי תלמודא בסמוך דמתניתין דלא כר"י

שם גמרא ל"ש אלא במשחזת של אבן כו'. והא דלא מפליג במתני' במשחזת עצמה וליתני אבל במשחזת של עץ שרי גם ק' ליפלוג תנא במשחזת עצמה דלהעביר שמנוניתה שרי וי"ל דניחא ליה טפי תנא לאשמועינן היתירא דעל גבי חבירתה דבהכי מתחדדת טפי ממשחזת של עץ גם מחידוש להעביר שמנוניתה בשל אבן

שם גמרא מאן תנא כו' עד קסבר הלכה כו' הרי"ף ז"ל שהשמיע כל מאי דאתמר עלה דמתני' דברי רב הונא ודברי רב יאודה אמר שמואל ולא הביא אלא ממאן תנא הלכה ואין מורין כן ובתר הכי כתב סכין שעמדה כו' וכתב עלה אבל במשחזת אסור ע"כ. ונחלקו בפי' דבריו ג' גדולי עולם הרא"ש כתב דמאי דקאמר במשחזת אסור היינו של אבן ופירוש דבריו הוא אסור להורות כן אבל מותר לעשות דהא קי"ל הלכה כר"י במאי דפליגי עם חכמים שהיא משחזת של אבן ומאי דמייתי הרי"ף הך דרבא דהוה מעביר אדיקולא כו' אין כונת הרי"ף ז"ל לומר דלחדודה בשל עץ אין מורין כן הא ליתא דהא אפילו רבנן מודים להיתירא אלא השמיענו דהלכה כר"י כו' יעש"ד והר"ן פי' דמאי דאמר אבל במשחזת אסור היינו של אבן וטעמו דבזה מודה ר"י דאסור ומאי דאמרינן מאן תנא משחזת אסור ואמר ר"ח דלא כר"י לא קאי אחידוד במשחזת של אבן אלא אחידוד בשל עץ דקאמר בלישנא בתרא דלא שרינן בשל עץ אלא להעביר שמנוניתה אבל חדדה אסיר מאן תנא דלא כר"י וכו' יעש"ב. והרב המגיד במאי דקאמר הרי"ף אבל משחזת אסור היינו של אבן כפי' הר"ן אלא דטעמו הוא משום דלא פסק הרי"ף כר"י אלא כרבנן וכההיא דפ' י"ט דא"ל אביי ההיא כר"י ואנא דאמינא לך כרבנן דאסרי מכשירי אוכל נפש ומ"ש הש"ס הלכה ואין מורין כן אין הכונה מאי דאתמר הלכה דר"י סובר מורין כן אלא ה"ק הלכה זו דעל גבי דיקולא סבר דאין מורין כן הגם דרבנן מודים בה דשרי עכ"ז אין מורין כן יעש"ד. כל הדרכים לא ישרו מסילותם ואבוא עד הרא"ש דבריו נפלאו ממני.