ראשון לציון על ביצה קנו

בי"ט להטבילו להוסיף טהרה על טהרתו להשתמש בו במעלה אחרת אימא דלא משום דאין בזה שום צורך י"ט והו"ל טרחא שלא לצורך קמ"ל ולהכי נתחכם הרמב"ם והקדים לומר דין התר מטבילין כלי שהיה טהור לתרומה כדי להשתמש בו קודש ובתר הכי כתב דין כלי שנטמא מעי"ט בולד הטומאה וכתב הטעם לפי שהוא טהור מן התורה לומר דבזה אני צריך לתת לך טעם לפי שהוא טהור מן התורה אבל בהלכה שלפניה אין צריך לתת טעם זה והוצרך להשמיענו לאו משום שלא תטעה דאסור שמא ישהה אלא לבל תאמר טירחא שלא לצורך הוי קמ"ל. אלא דפש גבן ליתובי דעתא לדעת הרמב"ם בישוב דברי הברייתא דקתני כיצד מגב כו' הרוצה לעשות בתו ע"ג כדו כו' עושה כיצד מחבורה כו' היה אוכל בחבורה כו' וא"כ לדברי הרמב"ם הכי פירושה אמר גתו במקום מעלה ראשונה וכדו במקום מעלה שלמעלה ממנה וידוע הכונה ואמר מחבורה לחבורה פי' אפילו כבר הטביל דהיינו למעשר דנימא דכבר יש להם מעלת טהרה אחרת לא נתיר לו לטרוח בשביל מעלה אחרת ורישא דהתיר לו מיירי דאין לו שום מעלה דהטבלת כליו אלא טהרת חולין התרנו לו להטביל למעשר לעשות מעלת טהרה א' בי"ט אבל אם כבר יש לו טהרת י"ט מעשר לא קמ"ל ודרך הרמב"ם במשנה אינו כדרכו ביד

שם גמרא אמר עולא כו' כל הסוגיא פי' למעלה בגמרא דף י"ז ע"ב ד"ה אמר רבא הלכתא כו' יע"ש

שם ע"ב גמ' ר"ש אומר הרי הוא אומר כו' עיין מ"ש בחגיגה דף י"ז

שם גמרא ומאי שנא חג הסוכות כו' לומר שזה אחרון ע"כ הקשה החכם השלם כמה"ר חיים יאודה אמזאלה ה"י א' מבני הישיבה ה"י א"כ נימא היינו דאיכא בין ר"א בר' שמעון לת"ק ולעולם לכ"ע אין קריבין בי"ט וחג הסוכות דקתני היינו בחה"מ ותרצתי לו דאם כן הו"ל לפרושי דמדקתני סתם משמע אפילו בי"ט בשלמא ת"ק פי' למלתיה מדקאמר ולא בעצרת מפני שהוא י"ט דזה הוי כאלו פי' להדיא דבח"מ איירי משא"כ ר"א בר"ש דקתני סתם ומה גם שקדם לו דברי ת"ק דאסר בעצרת משום י"ט ולא חש הוא לומר חג הסוכות סתם דמש' אפילו בי"ט ש"מ דאפילו בי"ט והש"ס נתחכם להכריח דבי"ט איירי מקמי דיוק מ"ש חג הסוכות דנקט דבהכי מכריח טפי ואה"נ אי פרכי' בתר דדייקינן מ"ש חג הסוכות דנקט ומשנינן לומר לומר שזה גורם משנינן הכי וכל זה דרך דחוק בש"ס והנכון לומר הוא דטעמא דש"ס הוא דאי תימא דכל עצמו דר"א בר"ש לא אתא אלא לפלוגי לומר דזה גורם לא הו"ל למימר כה"ג מביא אדם בחג הסוכות דמיחזי דשריותא קמ"ל אלא הכי הול"ל חייב אדם להביא כו' ואז שמעי' שפיר דלא אתא אלא לומר דזה גורם ומדקאמר מביא אדם כו' משמע דשריותא הוא דקמ"ל ולזה דייק הש"ס אימת אלימא בח"ה ואתא לאשמועינן דנדרים ונדבות קריבין בח"ה היינו ת"ק דקאמר אבל מביא בחג הסוכות ופירשנהו בתה"מ דמותר להביאם ומשני אלא ודאי בי"ט קמ"ל ר"א בר' שמעון דנדרים ונדבות קריבין בי"ט ובתר הכי קאמר ש"ס מ"ש דנקט האי שריותא בי"ט דסוכות ולא בשאר י"ט ומשני לטעמיה כו' פי' למאי דסבר דזה מעכב להכי נקט למלתיה בחג שחייב להביא בו עכ"פ

דף כ' גמרא נדור ואינו יוצא נזיר ואינו מגלח כו' ההוא גברא כו' פי' רש"י ותו' דטעמא דתנאו שהתנה בטל הוא משום דכיון דאמר הרי עלי נתחייב דאמירה לגבוה כו' וכי הדר אמר כו' לאו מלתא היא ע"כ. לכאורה קשה מההיא דתנן בפ"ב דנזיר האומר הריני נזיר לכשיהיה לי בן כו' ונולדה לו בת. אינו נזיר ע"כ ואמאי נימא כיון דאמר הריני נזיר כו' נתחייב ובשאמר לכשיהיה לי בן כו' הגם שנולדה לו בת כבר נתחייב וי"ל דלא אמרינן הכי אלא במתנה על מה שכתוב בתורה כגון הכא דאומר הריני נזיר ואגלח ממעות מעשר או תודה ואצא בה י"ח כו' בזה הוא דאנו אומרים דכבר נתחייב אבל כל שאינו מתנה על מה שכתוב בתורה לא אמרינן הכי. ומדברי רש"י ותו' מוכח דהכא עסיקי' אפילו אמר על מנת שאגלח ממעות מעשר ועל מנת שאצא בה י"ח חגיגה אעפ"י כן חייב בנזירות ובתודה ואינו מגלח ממעשרות ואינו יוצא י"ח חגיגה ותמיהא לי טובא אמאי מחייבינן ליה בנדרו כיון דס"ס גילה דבריו שאינו נודר אלא בתנאי זה. וראיתי להתו' שהעירו על זה בכתובות דף נ"ו ד"ה הרי זו מקודשת ותירצו וז"ל והשתא דילפינן מתנאי בני גד ובני ראובן דמהני תנאי לבטל המעשה אמרינן דוקא כשאינו מתנה על מה שכתוב בתורה דומיא דבני גד כו'. ודע דמאי דאנו למידים משפטי התנאים מתנאי בני גד ובני ראובן והם ארבעה א' להיות תנאי כפול ב' הן קודם ללאו. ג' תנאי קודם למעשה. ד' שיהיה התנאי אפשר לקיימו העלה הראב"ד והסכים לו הרמב"ן והרשב"א בחידושיו במכילתין דלא אמרינן הכי אלא בהיכא דהמעשה נעשה מידי כגון נתינת יד וחליצת יבם וכמו כן המקדש האשה אלא בהיכא דהמעשה נעשה מיד בזה הוא דאנו צריכין לכל חוקות משפטי פרטי הדינים האמורים במעשה בני גד ובני ראובן אבל כל המדבר דברים בעלמא אין צורך לא בכפל התנאי ולא בהקדמה כו' אלא כל דהתנה התנאי מעכב על הדבר. וכן דייקתי ג"כ מדברי הרמב"ם בפ"ו מהל' אישות שכתב וז"ל אבל אם אמר לה הרי את מקודשת לי בדינר זה ונתן הדינר בידה והשלים התנאי ואמר אם תתני לי וכו' תהיה מקודשת ואם לא תתני לא תהיה מקודשת הרי התנאי בטל מפני שהקדים המעשה ויתן בידה כו' יע"ש. הרי דהעקר הוא בשביל שעשה כבר מעשה וכדעת הראב"ד ז"ל וכן הוכיח הרמב"ן ז"ל מהירושלמי להדיא וכפ"ז במאי דקמן במקדיש הרי עשה מעשה וגם באומרו הריני נזיר ע"מ שאשתה יין אמירתו בנדרים כמעשה חשיבא וכאלו עשה מעשה ולזה אנו צריכין שיהיה התנאי דומה לתנאים האמורים שם בבני גד ובני ראובן ושם לא היו התנאים הפך ד"ת תו הקשו התם התו' על זה מההיא דאמרינן בסוף מסכת מנחות האומר הריני נזיר ע"מ שאגלח בבית חוניו יגלח בבית המקדש ואם גלח בבית חוניו יצא ומפרשינן ליה בש"ס האי גברא לצעורי נפשיה נתכוון אי סגי בטרחא דבית חוניו טרחא טפי לא מצינא לאצטעורי כו' יע"ש. ואמאי הרי מתנה על מ"ש בתורה ותי' דלא אמרינן מתנה כו' אלא היכא דנתכון לעקור מ"ש בתורה אבל התם סבור הוא שיש מצוה בבית חוניו כמו בבית המקדש ואינו מתכוין לעקור ואית לן למילף מתנאי בני גד ובני ראובן ע"כ. לפי זה מאי דאמרינן דהוי מתנה על מ"ש בתורה תנאו בטל דוקא בנתכון לעקור והמקדש אשה יודע דחייב מן התורה בשאר כסו' ועונה ולו יהיה דימצא מאן דלא ידע אזלינן בתר רובא דעלמא אלא דקשה ואמאי לא נימא הכי נמי בהאומר הריני נזיר על מנת שאשתה יין דסובר דזה מותר וטועה בדין ואינו עוקר ד"ת ובמסכת נזיר דף נ"א תירצו התו' באופן אחר שכתבו בד"ה דהוי מתנה כו' וז"ל וא"ת הא אמרינן הריני נזיר ע"מ שאגלח בבית חוניו כו' ואם גלח בבית חוניו יצא ואמאי הא הו"ל מתנה על מה שכתוב בתורה וי"ל דמשמעות לשונו סובל שני דברים משמע מקדש ואם גלח בחוניו לא יצא ומשמע נמי שאינו מכוין אלא לצעורי נפשיה ואם גלח בבית חוניו יצא ובמקדש הוי חולין לעזרה ונזירות מיתלא תלי וקאי אי מגלח במקדש גלי מלתא דלנזירות מעלייתא נתכון וע"מ דקאמר לאו כלום הוא ואם גלח בחוניו גלי מלתא דלצעורי מכוין ע"כ וקשה אמאי לא אמרינן נמי באומר הריני נזיר על מנת שאהא שותה יין דלצעורי נפשיה קא מיכוין

ונראה דשאני האומר על מנת לגלח בחוניו ענין זה כולל עקירת כל הנזירות ולהכי יש צד לומר שמכוין לצעורי נפשיה מה שאין כן כשאומר ע"מ שאשתה יין אין הנזירות נעקרת דלאו כ"ע גמירי דאין נזירות לחצאין, כי היכי דכ"ע ידעי דנזיר בלא קרבן לאו נזיר הוא וכשאמר שיגלח בבית חוניו מוכחא מלתא דאין כאן נזירות כל עיקר אלא לצעורי נפשיה משא"כ על מנת שאשתה יין אין לנו מקום לומר דלצעורי נפשיה מכוין אלא כפשטן של דברים דנזיר ממש קאמר ואין דרכם