רי"ף בבא קמא יב.

דלית הלכתא בהא כרבה משום דסבירא ליה דלא דיינינן דינא דגרמי דהוא דאמר בפרק הגוזל קמא (דף צח.) השורף שטרותיו של חברו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים וקיימא לן דלית הלכתא ( * ד]"ת מ"ז כוותיה אלא כי) הכין דאמרין * שסע"ב אכפייה רפרם לרב אשי ואגבייה כי כשורא לצלמי:

סליקו להו כיצד הרגל

(דף כז.) המניח את הכד ברה"ר ובא אחר ונתקל בה ושיברה פטור ואם הוזק בה בעל החבית חייב בנזקו (דף כח.) נשברה כדו ברה"ר והוחלק אחר במים או שלקה בחרסיה חייב רבי יהודה אומר במתכוין חייב ובשאינו מתכוין פטור:

גמ' (דף כז.) (פתח בכד וסיים בחבית אמר רב פפא היינו כר היינו חבית ומאי נפקא מינה למקח וממכר):

היכי דמי אילימא דכדא לא קרו ליה חביתא וחביתא לא קרי ליה כדא הא לא קרי ליה לא צריכא דרובא קרו ליה לכדא כדא ולחביתא חביתא ומיעוטא קרו לחביתא כדא ולכדא חביתא מהו דתימא זיל בתר רובא (דף כז:) קמ"ל אין הולכין בממון אחר הרוב:

ושברה פטור: אמאי פטור לימא ליה איבעי לך עיוני ומיזל אמרי בבי רב משמיה דרב בממלא רה"ר כולו חביות ושמואל אמר באפלה שנו ורבי יוחנן אמר בקרן זוית.

ומסקנא אמר ליה רבי אבא לרב אשי אמרי במערבא משמיה דר' אלעאי לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים הוה עובדא בנהרדעא וחייב שמואל בפומבדיתא וחייב * בד"ס הג' רבא רבה בשלמא שמואל כשמעתיה אלא רבה לימא כשמואל סבירא ליה אמר רב פפא התם קרנא דבי עצרי הוה כיון דברשות קא עבדי איבעי ליה עיוני ומיזל טעמא דברשות הא לא עבדי ברשות לא אמרינן ליה איבעי לך עיוני ומיזל לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים הדין הוא סברא דילן וחזינן למקצת רבואתא זכרם לברכה בהאי דינא מאי דלא איסתבר לן ומשום הכי לא כתיבנא ליה:

שלח ליה רב חסדא לר"נ הרי אמרו לרכובה שלש לבעיטה חמש לסנוקרת שלש עשרה לפנדא דמרא לקופינא דמרא מאי שלח ליה חסדא חסדא קנסא קמגבית