חדושי הר"י מיגאש על שבועות ט:

איבעיא להו על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף דקתני הני מילי בחטא שאין סופו להודע כגון שנטמא ולא ידע בטומאתו מעולם לא הוא ולא אחר אי נמי היה יודע בטומאתו ואכל בשר קדש וכסבור בשר חולין הוא ולא ידע מעולם שבשר קדש הוא לא הוא ולא אחר אבל חטא שסופו להודע כגון שהיו שם אחרים שהכירו בטומאתו והיו יודעין שזה הבשר שאכל בשר קדש הוא שאעפ"י שהוא לא ידע בתחלה ולא בסוף כשמודיעין אותו אחרים הרי יש שם ידיעה אי נמי כגון שנכנס בשביל טמא ולא היה יודע ששם טומאה ואכל בשר קדש ולא ידע שהוא טמא לא בתחלה ולא בסוף בסופו הרי הוא עתיד לידע שאותו שביל שנכנס בו שביל טמא הוא ושבטומאה אכל אותו בשר קדש שאכל כיון שסופו יודע ואעפ"י שעדיין לא ידע כמי שאין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף דמי ושעיר הנעשה בחוץ מכפר או דלמא כיון שעדיין לא ידע השתא חטא שאין מכיר בו אלא ה'. תא שמע דתניא על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף דחטא שאין סופו לידע שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרים דברי רבי יהודה אלמא בחטא שאין סופו לידע בלחוד הוא שמכפרים אבל בחטא שסופו לידע אין מכפרין. ואיכא נוסחי דאית בהו וחטא שאין סופו להודע ולהנהו נוסחי איפכא הוא דשמעינן מינה מדקתני סיפא וחטא שאין סופו להודע מכלל דהאי דקתני רישא על שאין בה ידיעה בתחלה ולא בסוף חטא שסופו להודע הוא והכי קתני על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף וסופו להודע וכן חטא שאין סופו להודע שעירי הרגלים מכפרין ושעירי ראשי חדשים מכפרין דברי ר' יהודה ר' שמעון אומר שעירי הרגלים מכפרין אבל לא שעירי ראשי חדשים. אמר רבי אלעזר אמר רבי הושעיא מ"ט דר' שמעון דאמר קרא ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה וזה הפסוק בשעיר של ר"ח כתיב לפי שאותו היום שהוא יום שמיני למילואים התחיל שבו הרגיל אהרן לעבוד עבודה כדכתיב ויהי ביום השמיני וגו' אותו היום ר"ח היה דתניא בספרא אותו היום נטל עשר עטרות ראשון למעשה בראשית ראשון לעבודה וכו' ועל שעיר של ר"ח הי' דתניא בסיפרא דכתיב ואת שעיר החטאת דרש דרש משה והנה וגו' מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקדש ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה וגו' ועלה הוא דאמרינן השתא נאמר בשעיר של ראש חדש עון ונאמר להלן לענין ציץ ונשא אהרן את עון הקדשים מה להלן טומאת בשר פי' מה להלן לענין ציץ על טומאת בשר מרצה כדתניא על מה הציץ מרצה על הדם ועל הבשר ועל החלב שנטמא בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון אף כאן לענין טומאה שעיר של ר"ח על טומאת בשר הוא מכפר ואיזה זה טהור שאכל בשר טמא שהוא בלאו דכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל. ואקשינן אי מה להלן עולין אף כאן עולין פי' מה להלן עולין לענין ציץ על בשר טמא שעולה לגבוה ונקרב על גבי המזבח הוא שמתרצה כדקתני בהדיא על מה הציץ מרצה על הדם ועל הבשר ועל החלב וכו' קתני בשר דומיא דדם וחלב מה חלב ודם עולין למזבח אף כאן נמי בשר שעולה למזבח הוא שמכפר ולא על טהור שאכל את הטמא ואם תאמר והרי הציץ הוא שמרצה עליו נפקא מינה היכא דנשבר הציץ ומהדרינן עון העדה כתיב ועון העדה משמע דבר שאכלו אותו העדה ולא היה ראוי להם שיאכלו אותו ועל דא אמרינן עון העדה כתיב כלומר עון העדה שאכלו דבר שלא הי' ראוי להם שיאכלו אותו ולא עון המזבח שהועלה עליו דבר שלא היה ראוי להעלות עליו ויש מי שפירש הכי עון העדה כתיב כלומר הקרבן שהוא בא על עון החטאת העדה שאוכלין כהנים את בשרו כדכתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם מלמד שהכהנים אוכלין והבעלים מתכפרים אם יאכלו הכהנים אותו בשר כשהוא טמא עליו שעיר זה מכפר (א"כ פירשו הא דתנן ועל טהור שאכל את הטמא קאי על הכהן שאכל חטאת בטומאה ע"כ הג"הה) וזה הפירוש אינו נכון חדא דהאי לשאת את עון העדה משמע העון עצמו שעליו מכפר שעיר של ר"ח והוא אכילת הבשר כשהוא טמא עליו ועל זה הפי' נמצא שלא על עון העדה עצמו מכפר שעיר של ר"ח אלא על עון שעליו נתקרב הקרבן מעיקרו הוא אומר ועוד שעל פי' הזה אטו חטאת מי ליכא נמי עולין והרי דמה ואמורין עולין הן על גבי מזבח וכיון שכן עדין יש להקשות מנ"ל שעל בשר החטאת שאכלו אותו הכהנים כשהוא טמא הוא ששעיר זה מכפר ודילמא על דם החטאת ואמוריה שעלו למזבח בטומאה הוא שמכפר הילכך זה הפירוש אינו נכון והפי' שפירשתי פי' יפה הוא ומבואר וראי' לדבר האי דאמרינן לבסוף רב אשי אמר הכא כתיב עון העדה ולא קדשים והכא כתיב עון הקדשים קדשים ולא עדה ומדעון קדשים על העון עצמו שעליו הציץ מרצה הוא אומר שהוא דם והחלב והבשר שנטמאו והקריבן על גבי מזבח בטומאה הוא אומר העדה על העון עצמו שעליו שעיר של ר"ח מכפר והוא עון אכילת בשר כשהוא טמא הוא אומר וזה ראי' לפי':

והדר דייקינן לר"ש שהוא אומר ששעירי ר"ח מכפרין על הטהור שאכל את הטמא ושעירי הרגלים מכפרין על טומאת מקדש וקדשיו כשאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף אשכחן שעירי ר"ח דמכפרין על טהור שאכל את הטמא מדכתיב את עון העדה וכדפי' שעירי הרגלים מנ"ל דמכפרין על טומאת מקדש וקדשיו כשאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף. ומהדרינן דאמר רבי חנינא שעיר ושעיר הכא נמי שעיר ושעיר כלומר מדהוה ליה למכתב ברגלים שעיר וכתיב ושעיר וי"ו מוסף על ענין ראשון שהוא שעיר של ר"ח ואשתכח דאתקוש שעירי הרגלים בהאי וי"ו מוסיף לשעירי ר"ח מה דראש חדש במילתא דקדש מכפר שהוא טהור שאכל את הטמא אף שעירי הרגלים נמי במילתא דקדש קא מכפר. וכי תימא לכפרו אדר"ח גופי' שהוא טהור שאכל את הטמא ונפקא מינה לטומאה שאירעה בין זה לזה הא אמרינן אותה נושא עון זה ואין אחר נושא עון זה הא אינו מכפר אלא על טומאת מקדש וקדשיו שהוא טמא שאכל בשר קדש טהור או שנכנס אל המקדש. וכי תימא ניכפרו בטומאת מקדש וקדשיו אהנהו אנפי דמכפרי שעיר הנעשה בפנים ושעיר הנעשה בחוץ די"הפ שהוא על שיש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף ועל שאין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף. הא אמרינן לענין יום הכפורים והיתה זאת לכם לחקת עולם לכפר על בני ישראל מכל חטאתם אחת בשנה וקסבר ר"ש דאע"ג דהאי קרא בשעיר הנעשה בפנים הוא דכתיב הא איתקש חיצון לפנימי דכתיב ביה בשעיר הנעשה בחוץ מלבד חטאת הכפורים וכדבעינן למימר קמן א"כ אמאי שעירי רגלים כלומר מה נשאר לנו בטומאת מקדש וקדשיו שמכפרים בו שעירי הרגלים בעל כרחיך על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף.