חדושי הר"י מיגאש על שבועות מז:

מתני' החנוני על פנקסו כיצד אמר לחנוני תן לפועלי בסלע מעות הוא אומר נתתי והן אומרים לא נטלנו הוא נשבע ונוטל והן נשבעין ונוטלין וכו' פי' האי חנוני חנוני המקיפו לבעל הבית שהוא נותן לו מן החנות כל מה שצריך בתורת הלואה עד שמתקבץ אצלו מה שמתקבץ ואחר כך נותן לו בעל הבית הכל בבת אחת ולפיכך נשבע כעין דאורייתא דהוה ליה נשבע ונוטל מבעל הבית כדקתני בהדיא הוא נשבע ונוטל והן נשבעין ונוטלין אבל אם הקדים לו בעל הבית אצל החנוני מעות ואמר לו תן לפועלי בסלע מעות הוא אומר נתתי והן אומרים לא נטלנו אם במעמד שלשתן המחה אותן עליו הרי נפטר בעל הבית בכך מן הפועלים ונעשה דינן עם החנוני ואין להן על בעל הבית כלום ואם שלא במעמד שלשתן המחה אותן עליו החנוני נשבע שבועת היסת שכבר עשה שליחות בעל הבית ונתן לפועליו מה שצוה אותו ליתן להן והפועלין נשבעין שבועת היסת שלא נטלו ממנו כלום ונוטלין מבעל הבית והא דמיא לההיא דגרסינן בפרק האיש מקדש בו ובשלוחו דף מ"ג האומר לשנים צאו וקדשו לי את האשה הן הן שלוחיו הן הן עדיו וכן בגירושין וכן בדיני ממונות דאמרינן בסיפא והשת' דתקון רבנן שבועת היסת משתבעי עדים דאמטויה למלוה ומשתבע מלוה דלא שקל ופרע ליה לוה למלוה דהוה ליה חנוני הכא שליח כמו העדים התם דהוו שלוחין לאמטויי ההוא ממון למלוה והוו להו הפועלין הכא כמו המלוה התם וכי היכי דעדים התם משתבעי דעבוד שליחותיה דלוה ואמטיוה לההוא ממון למלוה ומיפטרי מיני' דלוה הכי נמי חנוני משתבע שבועת היסת דעבד שליחותיה דבעל הבית לפועלים דיליה ומפטרי וכי היכי דמלוה התם משתבע שבועת היסת דלא שקל ושקל ממוניה מלוה הכי נמי פועלין הכא משתבעי שבועת היסת דלא שקיל מחנוני כלום ושקלי מיניה דבעל הבית:

ואם תשאל בשלמא חנוני לא מחייבינן ליה שבועה כעין דאורייתא אלא שבועת היסת דהא כיון דלאו נשבע ונוטל הוא אלא נשבע ולא משלם הוה ליה כעין מנה לי בידך והלה אומר אין לך אלא פועלין כיון דנשבעין ונוטלין הן מבעל הבית אמאי הויא שבועתן שבוע' היסת תיהוי שבועתן שבועה דרבנן כעין דאורייתא כדין כל הנשבעין ונוטלין תשובתך כי עבוד רבנן תקנתא דלא למישקל פועלין מבעל הבית אלא לבתר דמשתבעי שבועה כעין דאורייתא הני מילי היכא דאיכא חנוני דשקיל מבעל הבית ומשקר להו לפועלין דכיון דחנוני משקר להו לפועלין ושקיל מיניה דבעל הבית ופועלין משקרי ליה לחנוני ושקלי מבע"ה עבוד רבנן תקנתא דלא למשקל חד מינייהו מבעל הבית אלא בשבועה כעין דאורייתא אבל הכא כיון דחנוני הא לא שקיל מבעל הבית מידי מיפטר בעלמא הוא דקא פטר מיניה בטענתיה אף על גב דפועלים טענתייהו למישקל מיניה דבעל הבית הוא בכי האי גוונא לא עבוד רבנן תקנתא לחיובי פועלים שבועה כעין דאורייתא אלא שבועת היסת הוא דמשתבעי ושקלי כי היכי דמשתבע מלוה התם שבועת היסת ושקיל:

והאי מימרא גופה דבפרק האיש מקדש הואיל ואתא לידן נימא בה מילתא אם תשאל היכי אמרינן דמשתבעי עדים דאמטונהו למלוה ומשתבע מלוה דלא שקיל ופרע ליה לוה למלוה כיון דלוה גופיה לא ידע אי אמטויה הני שלוחין אי לא אמטויה אמאי משביעינן שבועת היסת בין אינהו בין מלוה הא כי תקון רבנן שבועת היסת אטענת ברי הוא דתקון אבל אטענ' שמא לא תיקון כדאמרינן מנה לי בידך אין לך בידי פטור אר"נ ומשביעין אותו שבועת היסת.

תשובתך דשלוחין היינו טעמא דמחייבינן להו לאישתבועי שבועת היסת משום דלוה הא קא ידע בודאי דיהב להו הכי זוזי לאמטויינהו למלוה וכיון דמלוה הא קאמר דלא מטא לידיה מידי וקא אתי למישקל מיניה דלוה משום הכי מיחייבי' שלוחין לאישתבועי שבועת היסת לאפטורי נפשייהו מהנהו זוזי דיהב להו בודאי ואלו הוה מלוה במדינת הים וקאמרי שלוחין דאמטיונהו ניהליה ולא ידע ליה אי אמטיונהו או לא כיון דמלוה הא לא אתא למתבע לוה ולא אמר אי מטא לידי' מידי אי לא מטא לית ליה ללוה לאשבועינהו לשלוחין שבועת היסת אי עבדי שליחותי' אי לא עבדי דהא טענת שמא היא ולא משבעינן ליה אלא אי קשי' הא ודאי קשי' בשלמ' שלוחין משתבעי דהא קאמר לוה בודאי דיהב להו הכי זוזי לאמטיונהו למלוה ולאפטורי נפשיה מיניה והא לא איפטר מדקא אתא תבע ליה אלא מלוה אמאי משתבע והא לא ידע ליה אי מטא לידיה מידי אי לא מטא לידיה ומדמחייבינן ליה לאשתבועי שבועת היסת והדר שקיל איכא למימר דשמעינן מינה דכי אמרינן דשבועת היסת לא משביעינן לה על טענת שמא הני מילי בדקא טעין לה התובע למישקל בה ממונא מנתבע זה הוה ליה עיקר חיוב הממון שמא אבל כד טעין ליה הנתבע לאפטורי נפשיה מממון דאיכא עליה לתובע אף על גב דעיקר חיוב הממון ודאי והפרעון שמא כיון דתובע הא קא אתי לאפוקי מיניה דנתבע ההוא ממון משתבע שבועת היסת אההיא טענה דקא טעין נתבע אפרעון ושקיל ואף על גב דטענת שמא היא משום דאפוקי ממונא הוא ואפוקי ממונא שאני.

ונקטינן מינה דההיא דתנן בפרק הגוזל דף קי"ח האומר לחבירו גזלתיך והלויתני והפקדתה אצלי ואיני יודע אם החזרתי חייב לשלם וכיון דתקון רבנן בתר הכי שבועת היסת אי טעין ואמ' לוה לישתבע לי שבועת היסת דלא החזרתי הכי נמי דמשבעינן ליה והדר שקיל:

ואיכא למימר דשבועת היסת לעולם לא הויא על טענת שמא בין טעין ליה התובע למישקל בה ממון דכי היכי דכי טעין לה התובע למישקל בה ממון לא משבעינן ליה לנתבע על טענת שמא משום דעיקר חיוב הממון שמא הוא ולא משבעינן על טענת שמא הכי נמי כדטעין לה הנתבע לאפטורי נפשיה בהאי ממון דאיכא עליה לא משבעינן ליה לתובע על ההיא טענה משום דטענת שמא היא והוה ליה חיוב הממון ברי והפרעון שמא ולא משביעינן על טענת שמא.

וההיא ודאמרינן משתבע מלוה ושקיל שאני התם דהא איכא שלוחים ודקא אמרי בודאי דאמטיונהו להנהו זוזי לידיה ומשום הכי כי ואתי ואמר דלא מטי לידיה כיון דקא בעי לאפוקי ממונא מיניה דלוה והא איכא שלוחים דקאמרי לית ליה גביה מידי משום הכי חייבוהו רבנן לאישתבועי שבועת היסת והדר שקיל אבל אלו ליכא הני שלוחים דקא אמרי דודאי אמטיוה לההוא ממונא לידיה כגון דמייתו להו או אזלי להו למדינת הים וקא אתי השתא למיתבעיה לממונא דיליה מלוה כיון דלוה הא קא מודה דאיכא עליה ההוא ממון ולא ידע אי אמטו ליה שלוחים דידיה ההוא ממון או לא מיחייב לשלומי ליה ממונא דיליה דהוה ליה חיוב הממון ודאי והפרעון ספק ולא מחייבינן ליה למלוה לאשתבועי עלה כלל משום דטענ' שמא היא וליכא שלוחי' דקאמרי דאמטיוה ודאי לההוא ממונא לידיה והאי סברא בתרא טפי עדיף ודייק גבן מסברא קמא וכותיה עבדינן ומעשים בכל יום בימי רבינו הרב זצ"ל והכי הוה דאין.

תניא אמר רבי טורח שבועה זו למה אמר לו רבי חייא תנינא שניהן נשבעין ונוטלין מבעל הבית הא דאמר ר' שבועה זו למה הכין פירושיה כלומר שבועה דחנוני למה דהוה סליק אדעתיה דהא דאמור רבנן דפועלין נשבעין ונוטלין מחנוני הוא משום דהוה סבירא ליה דכיון דאודי חנוני דאמר ליה בעל הבית למיתן להו לפועליו וקאמר רבי דיהב להו ההיא מידי מכלל דקביל אנפשיה מאי דקאמר בעל הבית ושעבודי שעבד נפשיה להנהו פועלים למיתב להוא ההוא מידי וכיון דפועלים הא קא אמרי דלא שקלי מיניה כלום משתבעי על טענתו ושקלי מיניה דחנוני והיינו דקא מתמה ר' ואמר טורח שבועה דחנוני למה כלומר כיון דהא קא מישתבעי פועלים ושקלי מיניה דחנוני זוזי מה דהוה להו גבי בעל הבית כי הדר חנוני השתא למישקלינהו להנהו זוזי מבעל הבית אמאי צריך שבועה ואהדר ליה רבי חייא דהא דאמר רבנן נשבעין ונוטלין מבעל הבית הוא ומשום הכי כי הדר חנוני השתא למישקל מיניה מאי דטעין דיהב לה' לפועלים דיליה משתבע על טענתיה והדר שקיל.

ואמרינן קבלה מיניה או לא קבלה מיניה וכו' פשוט הוא.

אתמר שני כתי עדים המכחישות זו את זו פי' דודאי חד כת מינייהו שקרנית היא ופסולה לעדות ולא ידעינן הי מינייהו היא השקרנית אמר רב הונא זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה.

פי' אם בא אחד מזו הכת ואחד מזו הכת ונצטרפו שניהם והעידו בעדות אחרת בודאי שאותה עדות פסולה היא ואין לסמוך עליה שהרי מכל מקום אחד מהן עד פסול הוא אבל אם באה כת זו בפני עצמה והעידו בעדות אחרת בלי שיצטרף עמה אחד מזו הכת השניה וכן זו הכת השניה אם באה והעידה בעדות אחרת בלי שיצטרף עמה עד אחד מן הכת הראשונה עדות כל כת מהן קיימת זו בעדות שהעידה בה וזו בעדות שהעידה בה לפי שבעל עדות זו יש לו לדחות ולומר מי יימר דשני עדים אלו שהעידו עכשיו הן היו השקרנים באותו עדות ראשונה שהוכחשו כדי שיהיו פסולין בעדות זו שהעידו לו עכשיו שמא הכת האחרת שהעידה עכשיו לחברי בעדותו היא היתה השקרנית ואלו באמת העידו בה וכשרים הם וגם בעל עדות זו האחרת יש לו לדחות ולומר מי יימר שזו הכת שהעידה לי עכשיו היא היתה השקרנית באותה עדות ראשונה שהוכחשו שיהיו פסולין בעדות זו שהעידו לי עכשיו שמא הכת האחר' שהעידו עכשיו לחבירי בעדותו היא הית' השקרנית בעדות ראשונה שהוכחשו בה והם הן הפסולין אבל אלו שהעידו לי עכשיו באמת העידו באותה עדות ראשונה שהוכחשו בה וכשרין הן:

ורב חסדא אמר בהדי סהדי שקרא למה לי פי' דקסב' רב חסדא דכיון דאנן סהדי דחדא כת מינייהו שקרני' היא ופסול' לעדו' ולא ידעינן הי מנייהו נהי פסלינן להו לתרווייהו ולא מכשרינן לחד מינייהו לאסהודי ואפילו בעדות אחרת דאמרינן דילמא היא השקרנית ופסולה היא ואמרינן דכולי עלמא שני מלוין ושני לוין ושתי שטרות זו העידה למלוה זה על לוה זה ובשטר זה ובזו האחרת העיד למלוה אחר ועל לוה אחר ובשטר אחר היינו פלוגתייהו דרב הונא ורב חסדא דרב הונא סבר שכל אחד מן המלוין יכול לדחות ולומר שלי היא הכשרה ושל חברי הפסולה ורב חסדא סבר כיון דכל כת מהן ספק פסולה היא לא מקבלינן סהדותייהו ומגבינן בה מספק:

שני מלוין ולוה אחד זו העידה למלוה זה על לוה זה ובזו האחרת העידה למלוה אחר על אותו לוה עצמו היינו מתני' דחנוני ופועלין עם בעל הבית שהרי שניהן תובעין את בעל הבית והדבר ידוע שאחד מהם תובע אמת והאחר תובע שקר ואעפ"י שאחד הוא הנתבע אין יכול לדחות ולומר לכל אחד מהן איני נותן לך כלום שמא אתה הוא המשקר אלא כיון שהתובעין שנים הן כל אחד מהם יכול לדחות ולומר אני הוא שתובע אמת וחברי הוא שתובע שקר ונוטלין שניהם ממנו והכי נמי אעפ"י שהלוה אחד הוא אינו יכול לדחות ולומר לכל אחד מן המלוין איני נותן לך כלום שמא העדים שלך היו השקרנים באותה עדות שהוכחשו בה ופסולין הם אלא כיון שהמלוין שנים הם כל אחד מהן יכול לדחות ולומר העדים שהעידו לחבירי עכשיו הם היו השקרנים באותה עדות ראשונה שהוכחשו בה והם הפסולין אבל העדים שהעידו לי עכשיו באמת העידו באותה עדות ראשונה וכשרים הן ונמצאו מלוין אלו שכל אחד מהם גובה מלוה זה מספק כמו החנוני והפועלין שכל אחד מהם גובה מבעל הבית מספק:

מלוה אחד ולוה אחד ושני שטרות זו העידה בשטר זה של מאתים וזו העידה בשטר אחד של מנה כיון ששני השטרות של מלוה אחד הן אין לו דרך לדחות לפי שאומר לו מכל מקום אחד משני שטרות אלו שלך עדיו פסולין הן ואין לגבות בו כלום וכיון שאין אנו יודעין איזה מהן כשר אמרינן יד בעל השטר על התחתונה ואין לו לגבות השטר של מאתים אלא השטר של מנה:

שני לווין ומלוה אחד בעיא ולא אפשיטא לפי שיש לומר שכיון שהמלוה אחד הוא הרי אין לו דרך לדחות שמכל מקום אחד משני שטרות אלו שרוצה לגבו' בהן עדיו פסולין הן וכיון שאין ידוע איזה הוא אומר לו הבא ראיה איזה הכשר והגבה בו וכיון שאינו יכול להביא ראיה כשיבא לגבות בשטר זה מהלוה אומר לו שמא זה השטר הוא הפסול וכשיבא לגבות בזה השטר האחר מהלוה האחר אומר לו שמא זה השטר הוא הפסול הואיל ושני שטרות הן והרי אנו יודעין שאחד מהן פסול הוא ויש לומר שכיון שהלוין שנים הם ואף על פי שהמלוה אחד הוא כשיבא לגבות מזה הלוה יכול הוא לדחות ולומר לו זה השטר שעליך הוא הכשר והשני שעל חברך הוא הפסול וכשיבא לגבות מחברו בשטר האחר שיש לו עליו יכול הוא לדחות ולומר לו זה השטר שיש לי עליך הוא הכשר והשני שהיה לי על חבירך הוא הפסול וכיון דלא איפשטה ועלתה בתיקו אינו יכול לגבות באחד מהן דכל תיקו דממונא חומרא לתובע וקולא לנתבע:

וזה שאמרנו לענין מלוה אחד ושני שטרות דיד בעל השטר על התחתונה ובמלוה אחד ושני לווין שאינו גובה מאחד מהן כלום לא מבעיא אם הלווין כופרין בו ואומרים שאין לך אצלנו כלום שאינו יכול לגבות מהן בשטרות אלו אלא אעפ"י שמודין לו שהם חייבים לו באותו ממון אין הודאתן מועלת אלא לגבות מבני חורין אבל מנכסים משועבדין אינן יכולין לגבות בשטרות אלו לפי שכל שטר מהן יש לנו לומר שמא זה השטר הוא הפסול ואין גובין בו הלכך אעפ"י שהלוה מודה בו הוה ליה כמלוה על פה ואינו גובה אלא מנכסי' בני חורין.