חדושי הר"י מיגאש על שבועות מ:

הא דאמרינן אלא זו הא מני אדמון היא עיקר מימריה דאדמון במתני' בהאי פרקא דתנן הטוען את חברו כדי שמן והודה לו בקנקנים אדמון אומ' הואיל והודה ממין הטענה ישבע וכו' ואיתא נמי בכתובות בפ' ב' דייני גזירות (דף ק"ח ע"ב) והיינו דאמרינן הכא אלא הא מני אדמון היא כלו' דבעי הודאה ממין הטענה וסבר טענו שמן וכדים והודה לו בכדים וכפר בשמן חייב דהודא' ממין הטענה היא.

אמר רב נחמן אמר שמואל טענו חטים וקדם והודה לו בשעורים אם כמערים חייב כלומר קודם שישלים התובע דבריו הקדים הנתבע והודה לו בשעורים קודם שיטעינו בהם התובע כדי שלא יודה בהן לאחר התביעה ויתחייב שבועת התורה חייב ואם במתכוין כלומר לא נתכוון להערים ולהציל עצמו מן השבועה אלא לפי תומו נתכוון להודות במה שיש לו אצלו פטור משום דהוה ליה טענו חטים והודה לו בשעורים דפטור דמה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו:

והיכא דאמר ליה אינש לחבריה חטים יש לי בידך ואמר לו הנתבע הן ולאחר כך אמר לו ושעורים נמי יש לי בידך ואמר הנתבע אין לך בידי שעורים מסתברא לן דבכי האי גוונא לא הואי מודה במקצת טענה חדא דהא מילתא דתליא בסברא היא דכיון דלא טענו חטים ושעורים כאחד קודם שיודה לו בחטים נמצאת הודאתו בחטים שלא היתה הודאה במקצת טענה שהרי בשעה שהודה בה בכל הטענה שטען עליו הודה ולא כפר ממנה כלום ומשעה שהודה בה נתחייב בה והויא לה זו' הטענה שטען עליו בשעורי' לאחר כך טענה אחרת בפני עצמה ואינה מתחברת עם הראשונה כדי שתהא טענה אחת ויהיה בה מודה במקצת ועוד דהא טעמא דמודה במקצת טענה משום דאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו הוא והא לא משכחת לה אלא היכא דתבע לי' בחטים ובשעורין ואודי ליה בחד מנייהו דהוה ליה בשעת ההודאה מודה במקצת וכופר במקצת אבל היכא דאודי ליה מיקמי דליתבעיה בההוא מידי דקא כפר ביה מי איכא למימר דהודאתו משום דאין אדם מעיז פניו הוא והא אכתי לא תבע ליה בההוא מידי דכפר ביה ועוד דכד דייקת לישנא דגמרא משכחת לה דעל האי סברא דהיינו הלשון מודה במקצת הטענה הואי אלא על מאן דהוי בשעת הודאתו במקצת מה שכבר טענו עליו והאי בשעת הודאתו בכל מה שטענו עליו הודה ודאמרינן נמי טענו חטים ושעורים והודה באחת מהן וכל מאן דתנינן במתני' בהאי ענינא כולהו משמע דלאו אודי הנתבע אלא לבתר דטעין ליה התובע בתרוייהו ולבתר הכי אודי ליה איהו בחד מנייהו דהוה ליה בעידן ההודאה מודה במקצת הטענה וכד מעיינת ליה להאי מילתא משכחת לה דמילתא דתליא בסברא היא ומסייע ליה מסקנא דגמרא הילכך מילתא דוקא היא וליכא למיזז מינה כלל.

אמר רב פפא טענו כלים ופרוטה הודה בכלים וכפר בפרוטה פטור כרב דאמר אינו חייב עד שיהא כפירת טענה שתי כסף והכא לא כפר אלא בפרוטה בלבד דאי כשמואל כיון דטענו כלים ופרוטה והכלים כשתי כסף דמי דהא דבר חשוב הוא הויא ליה טענה עצמה שתי כסף ואפילו לא כפר אלא בפרוטה חייב כדאמרינן לעיל הודה בפרוטה וכפר בכלים חייב.

כשמואל דאמר טענו חטין ושעורים והודה לו באחד מהן חייב דהודאה ממין הטענה חשיב לה והיינו דאמרינן חדא כרב וחדא כשמואל וכיון דקא פסק רב פפא ההוא בתרא' שמעינן דהכי היא הלכת'.