חדושי הר"י מיגאש על שבועות כח.

אמימר אמר אפילו אכלה כולה נשאל עליה אי בשוגג מחוסר קרבן ואי במזיד מחוסר מלקות פי' קא סבר אמימר שאין אנו משגיחין עד שיהא הדבר הנשאר מכלל השבועה עצמה אלא אעפ"י שכבר אכל את כל הככר ונמצא שעבר על השבועה כולה כיון שיש עליו חיוב קרבן ועדין לא הביאו אי נמי במזיד יש לו עליו חיוב מלקות ועדין לא לקה ויש לו רשו' עכשיו להשאל על עיקר השבועה כדי שתעקר השבועה מעיקרא ויפטר מהבאת קרבן אי נמי מן המלקות אם הוא מזיד אבל כפתוהו על העמוד אינו יכול לישאל לפי שכיון שכפתוהו נעשה כמי שלקה ואינו יכול לישאל כדשמואל דאמר שמואל כפתוהו ורץ מבית דין פטור דאלמא כיון שכפתוהו כמי שלקה דמי.

ולא היא התם רץ והכא לא רץ כלומר כי אמרינן דכפתוהו כמי שלקה דמי היכא דרץ שאין אנו חייבין לחזור עליו ולהביאו לבית דין ולהלקותו אבל היכא דלא רץ כיון דחייבין אנו להלקותו כמה דלא לקה יכול הוא עדין לישאל על עיקר השבועה כדי שיפטר מן המלקות.

אמר רבא שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו ואכל את הראשונה בשוגג והשניה במזיד חייב פי' הראשונה היא הככר שעשה אותה תנאי ותלה בה השבועה שהרי כן אומר לא אוכל זו אם אוכל זו שנמצא הככר שעשה אותה תנאי ותלה בה השבועה היא הנקראת באכילה ראשונה והשניה היא הככר עצמה שנשבע עליה וכיון שכן הוה ליה פי' ואכל את הראשונה בשוגג והשניה במזיד הכי כלומר שכח התנאי שהיה בראשונה על אכילת השניה והיה זכור על השניה שנשבע עליה בלא תנאי שכיון ששכח התנאי שהיה בראשונה על אכילת השניה נמצא שזה שהיה זכור על השניה שנשבע עליה שעל שבוע' בלי תנאי היה זכור והא קמ"ל שאע"פ שהשבוע' מעיקרא על תנאי היתה והרי שכח התנאי כיון שהיה זכור על השבועה שנשבע על השניה ומכל מקום הרי אנו רואים שלא אכלה אלא לאחר שאכל התנאי שנמצאת השניה אסורה עליו חייב הוא על אכילת השניה שהרי במזיד אכלה ואותה שעה ששגג בתנאי שהיה בראשונה ושכח אותה לא מעלה ולא מוריד בדבר הואיל והשניה שעליה היתה שבועה במזיד אכלה לאחר שנעשית אסורה עליו באכילתו הראשונה שהיה בה התנאי אבל אכל את הראשונה במזיד והשניה בשוגג פטור כלומר אם היה זכור על התנאי שהיה בראשונה על אכילת חברתה אבל שכח איזה ככר הות שנשבע עליה פטור שהרי הככר שהית' השבועה עליה בשוגג הוא שאכלה שתיהן בשוגג פטור.

שתיהן במזיד אכליה לתנאיה והדר אכליה לאיסוריה מיחייב אכליה לאיסוריה והדר אכליה לתנאיה פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש למאן דאמר התראת ספק שמה התראה מיחייב למאן דאמר לא שמה התראה הכא כיון דהתראת ספק היא דהא בעידנא דאכליה לאיסוריה אכתי לא מיחייב עד דאכיל ליה לתנאיה הויא לה התראת ספק ולא מחייב תלאן זו בזו לא אוכל זו אם אוכל זו לא אוכל זו אם אוכל זו ואכל זו בזדון עצמה ושגגת חברתה וזו בזדון עצמה ושגגת חברתה פי' אכל זו והוא יודע שכבר נשבע עליה ושכח התנאי שהיה בחברתה עליה וגם אכל זו והוא יודע שכבר נשבע עליה ושכח התנאי האחרת שהיה בחברתה עליה שנמצא שהשבועה שהיה זכור בכל אחת מהן על שבועה בלא תנאי הוא שהיה זכור וזה האופן הוא כנגד האופן דאמר למעלה ואכל את הראשונה בשוגג והשניה במזיד אלא שלמעלה היתה שבועה על האחת בלבד ועשה חברתה תנאי עליה ועכשיו כל אחת נשבע עליה וכיון שכן כשם שזה שאמר למעלה ואכל את הראשונ' בשוגג והשניה במזיד והתנאי שהיה בראשונה על השניה הוא ששכח והיה זכור על השבועה שהיתה בשני' שנמצאת שבועה זו שהיה זכור עליה שעל שבועה בלי תנאי הוא שהיה זכור כמו שפירשנו למעלה כך זו שנאמר למעלה בענין תלאן זו בזו ואכל זו בזדון עצמה ושגגת חברתה וזו בזדון עצמה ושגגת חברתה התנאי שהיה בכל אחת מהן על חברתה הוא ששכח והיה זכור על השבועה שהיתה בכל אחת מהן שנמצאת השבועה שהיה זכור בכל אחת מהן שעל שבועה בלי תנאי הוא שהיה זכור ולפיכך מתחייב על שתיהן כענין שפירשנו למעלה ואעפ"י שבשעה שאכל את הראשונה עדין לא נקבע בה האיסור שהרי איסורא תלוי באכילת השניה ועדיין לא אכל אותה מכל מקום כיון שהרי אכלה לבסוף ממילא נתחייב על אכילת הראשונה שהרי נתקיים לבסוף התנאי שתלה בו איסוריה וליכא למימר בכי הא דהתראת ספק דכי אמרינן דהתראת ספק היא הני מילי היכא דידע דשבועתו על תנאי הואי וקא אכיל ליה לאיסורא במזיד מיקמי דליכליה לתנאיה אבל הכא דבשבועה גרידא בלי תנאי הוא דידע כי אכיל ליה במזיד התראת ודאי היא דהא עדים איכא דמתרו ביה לאו קמייהו הוא דאשתבע כי היכי דלידעו דעל תנאי אשתבע דהויא לה התראת ספק אלא מחמת דשמעינן ליה דאמר דהאי ככר אישתבועי אשתבענא עליה קא אכילנא ליה הוא דקא מתרי ביה וכיון דעל מאי דשמעי' מיניה הוא דקא מתרו ביה התראת ודאי היא ולא התראת ספק.

האי פירושא דהאי שמעתא וחזינא להו לחד מרבוותא פירושא דלא דייק גבן והאי פירושא דפרישנא טפי דייק ומסתבר.

סליק פירקא בס"ד