חדושי הר"י מיגאש על בבא בתרא פז.

המוכר יין ושמן לחברו עד שלא נתמלאת המדה למוכר וכו'. דייקינן בגמ' מדה דמאן אילימא מדה דלוקח עד שלא נתמלאת המדה למוכר מדה דלוקח הוא. וקני בסימטא וחצר דשותפין וכל שכן ברשות לוקח, מדה דמוכר הוא ולא קני אפי' ברשות לוקח דאי תימא דקני א"כ מוכחינן ממתני' דכליו דמוכר ברשות לוקח קני ולעיל לא איפשיטא:

במדת סרסור וקני בסימטא ובחצר השותפין. איכא הכא לאקשויי היכי מתמהינן עד שלא נתמלאת המדה למוכר מדה דלוקח הוא דאלמא מדה דלוקח קניא אף על פי שלא נתמלאה המדה והא אוקימנא להא דתניא ראשון ראשון קנה בדאיכא שנתות במדה אבל ליכא שנתות במדה לא קנה אלא אם נתמלאת ויכול לתרוצי דמתני' בדאיכא שנתות מיירי דודאי מתניתין מילתא פסיקא תני וכי היכי דמשנתמלאת המדה ללוקח מיירי דאמר ליה כל סאה וסאה בסלע הכי נמי עד שלא נתמלאת המדה למוכר מיירי דאיכא שנתות ואמר ליה סאה בדינר וכל לוג ולוג בכך וכך ואפילו הכי לא קנה עד שנתמלאת המדה דהא לא פליג מתני' אלא בין נתמלאת ללא נתמלאת אבל לא שוי חילוקא בין איכא שנתות לליכא שנתות. ואם תאמר דהאי מתני' בחצר דלוקח הוא ומשום הכי אף על גב דלא נתמלאת המדה אף על גב דליכא שנתות קני דלא גרע מדה דלית בה שנתות בחצר לוקח מקרקע החצר עצמה דהא כי איתנהו בקרקע חצר דלוקח קנאן כדתניא ברשות לוקח כיון שקיבל עליו מוכר קנה לוקח הא ליכא למימר הכי דהיכא דליכ' שנתות במדה אף על גב דאיתיה בחצר דלוקח לא מהני מידי דכי אמרינן ברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח ה"מ היכא דאיתיה לזבינא כולה בחצר דלוקח אבל אי אשתייר מיניה מקצת דליתיה בחצר דלוקח אכתי לא קני מידי דהא אמרינן כור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה דשמע מינה אף על גב דמשכיה לוקח לרובא דזבינא או אגביהה כיון דמשתייר מיניה מקצת דלא משכיה ולא מטא לרשותיה כמאן דלא משך מידי דמי משום דכולה זבינא כחד גופא דמי וכיון דאשתייר מיניה מקצת דלא מטא לרשותיה אפילו מאי דמטי לרשותיה לא קני והאי מדם נמי שהיא של לוקח אי לית בה שנתות כולה חד גופא היא וכמה דלא נתמלאה אף ע"ג דברשות לוקח היא אכתי לא קנה מידי דהוה ליה ככור בשלשים הילכך ליכא לאוקמה אלא במדה דאית בה שנתות בין דאיתה לההיא מדה בסימטא בין דאיתה בחצר דלוקח והוא דאמר ליה מידה זו קב בכך וכך אני מוכר דהוה ליה ככור בשלשים סאה בסלע דראשון ראשון קנה כדברירנן לעיל. ועל הכי קא מתמהינן בגמ' עד שלא נתמלאת המדה למוכר מדה דלוקח הוא:

ואוקי' במדת סרסו' ואם תשאל וכיון דאמרת דהאי מדה מדה דאית בה שנתות הוא אי הכי במדת סרסור נמי אמאי עד שלא נתמלאת המדה למוכר תהוה מדת סרסור כמדה דלוקח מה מדה דלוקח כי אית בה שנתות ראשוו ראשון קנה אף מדת סרסור נמי ראשון ראשון קנה. תירוץ לא אמרינן מדה דסרסור כמדה דלוקח דמיא וקני אלא היכא דנתמלאת המדה אבל אי לא נתמלאת המדה אף על גב דאיכא שנתות לא קני מידי דהא תניא בהדיא ארבע מדות במוכרין עד שלא נתמלאת המדה למוכר משנתמלאה המדה ללוקח בד"א במדה שאינה של שניהם פירש דהיינו מדת סרסור אבל אם היתה מדה של אח' מהן דהיינו של לוקח ראשון ראשון קנה ואוקימנא בדאיכא שנתות אלמא במדת ליקח מהני שנתות ובמדת סרסור לא מהני שנתות ולא קני אלא בשנתמלא' המדה הילכך האי מדת סרסור עדיפא ממדה דמוכר וגריעא ממדה דלוקח. עדיפא ממדת מוכר דאילו מדת מוכר אף ע"ג דנחמלאת המדה לא קני ומדת סרסור קני דלוקח. וגריעא ממדת דלוקח דאילו מדת לוקח מהני בה שנתות ובמדת סרסור לא מהני בה שנתות אלא אי נתמלאת אין אי לא לא. ואם היה סרסור ביניהם ונשברה וכו' אוקימנא בסרסור עצמו. כלומר שהסרסור עצמו היה מודד ומשום הכי נשברה לסרסור ומשלם דמי היין מפני שהוא נושא שכר. וחייב בעל הבית להטיף לו ללוקח שלש טיפין מפני שמשתייר במדה כדי אותן שלש טיפין שמוסיף:

הרכינ' ומיצת הרי הוא של מוכר. פי' כשמדד המוכר ונתן לתוך כליו של לוקח והלך לו הלוקח אם הטה המוכר במדה לצד ונתמצה השמן משוליה ונתקבץ למקום אחד הרי הוא של מוכר ואינו חייב להוליכו אצל הלוקח דכיון שהלך לו הלוקח נתייאש מאותו מיצוי' ולפיכך הרי הוא של מוכר. והחנוני חייב להטיף לו שלש טיפין פירש כשם שהבעל הבית חייב להטיף לו ללוקח שלש טיפין כך החנוני חייב להטיף לו ללוקח שלש טיפין: