ר"י מיגאש שבועות ז

חידושי שבועות להרי"ן מיגש פרק ראשון דף ב' ע"א. מתני' שבועות שתים שהן ארבע וכו' דייקינן בגמ' מכדי תנא ממכות קא סליק שהוא חייב מלקות מאי שנא דקתני שבועות בתרי' שהוא קרבן כלו' מאחר שהוא עוסק במחייבי מלקות ויצא ממנו לעסוק במחייבי קרבן ומהדרינן איידי דתנא חייב על הראש אחת מכאן ואחת מכאן ועל הזקן שתים מכאן ושתים מכאן שהוא לאו אחד כדכתיב לא תקיפו פאת ראשכם ויש בו שני חיובין ובזקן נמי כתיב לא תשחית פאת זקנך ונכלל בו שלשה חיובין שנמצא כל אחד מהן ענין אחד ובלשון חיוב אחד ומתחלק לשנים שלשה פנים וכנגדם שנים וג' חיובין תנא נמי בתרי' שבועות שתים שהן ארבע שהוא ענין אחד כדכתיב או נפש כי תשבע לבטא בשפתים וגו' ומתחלק לארבעה פנים וכנגדן ארבעה חיובין אוכל ולא אוכל אכלתי ולא אכלתי ואם תאמר מי דמי התם שני חיובין שבראש אי נמי שלשה שבאותו מעשה אחד הכא לענין שבועות אינו מעשה אחד שמתקבץ בו כמה חיובין אלא כל אחד ואחד בפני עצמו הוא ומכל מקום כל שבועה מהן אין בה אלא חיוב אחד התם נמי לענין ראש וזקן אפשר שהיה כל חיוב מעשה בפני עצמו שמגלח מכאן וחוזר ומגלח מכאן שנמצאו שני חיובין שבראש בשני גילוחין ונכלל חיוב שני גילוחין הללו בפסוק אחד ובלשון אחד וחיוב אחד ואפשר לגלח שניהם כאחד ומתחייב עליהן שני חיובין או לגלח אחד מהן ומתחייב עליהן חיוב אחד דומיא דשבועות שהוא פסוק אחד וענין אחד ובלשון חיוב אחד ונכלל בו ארבעה פנים וכנגדן ארבעה חיובין ואי אפשר שישבע על כולן כאחת ויתחייב על כל אחת ואחת או על אחת מהן ויתחייב עליה קרבן אחד. ויש לפרש אחד מתחייב עליה תרתי במשמע מעשה אחד שיש בה שני חיובין שהוא כענין דבר אחד שמתחלק לשנים שלשה דברים ואם תאמר והא לא דמכל מקום שם דבר אחד שמתחלק לשנים שלשה דברים בעלמא נקט ושני הפירושים נכונים הן. והא דוקיא גופה דקא דייק בגמרא וקאמר מכדי תנא ממכות קא סליק אם תשאל והא קיימא לן אין סדר למשנה בתרי מסכתי ואם כן מאי קשיא לי' אפילו הכי כל כמה דאפשר לשנויי משנינן ומשום דהוו ידעי טעמא הוא דדייקי לה אבל אלו לא הוו ידעי בה טעמא לא הוו דייקי לה מעקרא דהא אין סדר למשנה ויש לומר דכי אמרינן אין סדר למשנה הני מילי לענין אקדומי ואחורי כדאמרינן התם אלא מאי דקיימא לן סתם ואח"כ מחלוקת אין הלכה כסתם לענין מחלוקת ואחר כך סתם הוא אבל לענין מסמך אהדדי לא אמרינן דהא אי נמי שבועות מקמי מכות מכל מקום הוא סמיכא ליה אי נמי יש לומר דההיא דאמרינן התם ורב יוסף כולה סדר נזיקין כחדא מסכתא היא לאו אתלתא בבי בלחוד קאמר אלא אכולה סדר נזיקין דהויא לי' מכו' ושבועו' בכלל. דף ג' ע"ב. גמ' האי דאמרינן והא דומי' דמראות נגעים קתני מה התם כלהו לחיובא אף הכא כלהו לחיובא היינו טעמא דלא אמרינן והא דומיא דיציאות שבת קתני משום דיציאות השבת גופי' ממראות נגעים נמי ילפינן לי' דכולי' לחיובא כדאמרינן נמי התם וכי תימא מהן לחיוב ומהן לפיטור והא דומיא דמראות נגעים קתני וטעמא דמילתא משום דליכא בכלהו מאי דכתיבי בהדיא כלהו לחיובא אב ותולדה דיליה אלא מראות נגעים דכתיב לשאת ולספחת ולבהרת ואמרינן עלה אין ספחת אלא טפילה וכו'. הא דאמרינן כדרבא דאמר רבא בפירוש רבתה תורה שבועת שקר דומה לשוא וכו' עיקרא בפרק שבועות בתרא דף כ"א דאמרינן התם כל לא תעשה שבתורה לאו שיש בו מעשה לוקין עליו ושאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר וכו' ואמרינן עלה נשבע מנא לן אמר רבי שמעון בן יוחאי דאמר קרא לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא בית דין של מעלה אין מנקין אותו אבל בית דין של מטה שהוא נשבע לשנות את הידוע לאדם שבועת שקר מנא לן אמר רבי יוחנן נאמר לשוא לשוא שני פעמים אם אינו ענין לשבועת שוא פי' דהא בחד מינייהו סגיא תנהו ענין לשבועת שקר פי' בית דין של מטה מלקין אותו ומנקין אותו ואמרינן עלה האי שקר היכי דמי וכו' ואוקימנא לבסוף באכלתי ולא אכלתי ואמרינן מאי שנא כלומר מאי שנא דמוקמינן להאי שקר באכלתי ולא אכלתי דמחייבינן לו מלקות ולא מוקמינן לה באוכל ולא אוכל ומהדרינן כדרבא דאמר רבא בפירוש רבתה תורה שבועת שקר דומה לשוא פי' מדאפקיה רחמנא בלשון שוא כדאמרן לשוא לשוא תרי זמני אם אינו ענין לשוא תנהו ענין לשקר הלכך להכי אפקיה רחמנא לשקר בלשון לשוא למימרא דשקר לשעבר הוא כמו שוא ועל שעבר הוא שחייב מלקות שהוא אכלתי ולא אכלתי כדכתיב כי לא ינקה ה' וגו' אבל להבא בלאו שאין בו מעשה שהוא אוכל ולא אכל אין לוקין עליו זהו פירוש בפירוש רבתה תורה שבועת שקר דומה לשוא וחזינא ביה לרבינו זצ"ל פירושא דלא דאיק ולהכי פרישנא ליה. דף ד' ע"א. הא דאמרינן יציאות שבת מאי מלקות איכא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין הוא ואין לוקין עליו ואוקימנא כרבי ישמעאל דאמר לוקין לא מתוקמא אלא היכא דאתרו ביה למלקות ולא אתרו ביה לקטלא אבל אי אתרו ביה לקטלא כיון דמחייב קטלא לא מלקי ליה דאין אדם לוקה ומת והכי אוקימנא במס' מכות בפרק אלו הן הלוקין דף י"ג ע"ב דאמרינן התם בדאתרו ביה לקטלא דכולי עלמא לא פליגי דלא לקי דהא אין אדם לוקה ומת כי פליגי היכא דלא אתרו ביה לקטלא ואתרו ביה למלקות דרבי ישמעאל סבר לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין לוקין עליו ור"ע סבר אין לוקין הא דתני' מנין שאין הכתוב מדבר אלא על שיש בה ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בנתיים תלמוד לומר ונעלם ואיכא מאן דפריש בדרך אם אינו ענין כלומר ונעלם ונעלם אם אינו ענין נעלם להעלמה דהא בחד מינייהו סגי לן תנהו ענין לידיעה דהוינן ליה שתי ידיעות והעלמה אחת בנתים ולפי שאי אפשר לומר ששתי ידיעות הללו זו אחר זו הן דאם כן ידיעה אריכתא היא אלא ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלמה בנתים כדי לחלק ההעלמה בין ידיעה לידיעה להיות שתי ידיעות ואם תאמר ומאי דוחקיה דתנא לאפוקי לקרא מפשטי' ודלמא שתי העלמות וידיעה אחת ניהו כפשטי' דקרא הא ליכא למימר דאי סלקא דעתיך שתי העלמות בעי' וידיעה בנתים היכי מייתי ליה קרבן והא אכתי לא אתידע ליה דהא אמרת דהעלמה בתר ידיעה בעינן אלא ודאי כיון דלא אפשר דמייתי קרבן אלא עד דמתידע ליה מכלל דהאי ידיעה בסוף ניהו וכיון שכן אם נאמר דהאי ונעלם ונעלם שתי העלמות הן כמשמען העלמה אחת אריכתא היא דהא ליכא ידיעה דמחלקת בנתיים אלא על כרחך האי ונעלם ונעלם תרי זמני חד מינייהו הויא ידיעה וחד מינייהו הויא העלמה דהויא לה ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בנתים והיינו דאצטריך תנא לאפוקי לקרא מפשטיה. ויש לפרשו שלא על דרך אם אינו ענין אלא הכי ונעלם והוא ידע ונעלם כלומר ונעלם והוא ידע הרי העלמה קודם הידיעה והוא ידע ונעלם הוי ידיעה קודם העלמה שנמצאת ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בנתים שכיון שאי אפשר לו שיביא קרבן אלא עד שיודע לו כמו שביארנו למעלה וממילא שמעת דהאי והוא ידע דכתב רחמנא בסוף כמשמעו והאי ונעלם דכתב רחמנא קודם והוא ידע היינו העלמה שבה אבל זה שאכל את הקדש ונכנס אל המקדש שהיה קודם הידיעה שמביא בה קרבן ואם כן למה כתב רחמנא לבסוף ונעלם לאחר והוא ידע אלא כדי להקדים ידיעה להעלמה כתבו להודיע שיש קודם העלמה זו ידיעה שנמצאת ידיעה בתחלה וידיעה בסופה והעלם בנתים ושני פירושין הללו נכונין הן.