ר"י מיגאש שבועות מז

אי נמי תבעו לאחר זמנו ויש עדים שתבעו כל זמנו עד אותו היום של תביעה כלומר עד יום אחד לאחר התביעה נשבע ונוטל ואם לא תבעו אלא לאחר זמנו ואין שם עדים שתבעו כל זמנו אי נמי יש שם עדים ונשתהה יום אחד לאחר יום התביעה הרי אינו נשבע ונוטל אלא בעל הבית נשבע היסת כדין מנה לי בידך אין לך בידי:

האי דינא דשכיר אומר לא נטלתי ובעל הבית אומר נתתי אבל היכא דשכיר אומר שתים קצצת לי ובעל הבית אומר לא קצצתי לך אלא אחת אם מודה במקצת הוא חייב שבועת התורה כדין כל מודה במקצת ואם אינו מודה במקצת כגון שנתנו לו קודם לכן או שאמר לו הילך בבית דין בין תבעו בזמנו בין לא תבעו בזמנו לעולם בעל הבית נשבע כעין דאורייתא ומפסיד שכיר והיינו טעמא דרבנן דפליגי עליה דרבי יהודה וקיימא לן יחיד ורבים הלכה כרבים אלא מיהו מסתברא לן דהני מילי ששכרו בעדים ולא עבר יום אחד לאחר זמנו אבל שכרו שלא בעדים אי נמי שכרו בעדים ועבר עליו יום אחד לאחר זמנו פטור הוא משבועה כעין דאורייתא וחייב בשבועת היסת כדין מנה לי בידך אין לך בידי דלא יהא דין קציצה חמור מדין נתתי ולא נטלתי וכיון דלענין נתתי ולא נטלתי היכא דשכרו שלא בעדים אי נמי שכרו בעדים ונשתהה יום אחד לאחר זמנו בעל הבית נשבע שבועת היסת ונפטר לענין קציצה נמי נשבע שבועת היסת ונפטר שלא יהא דין קציצה חמור מדין שכיר אומר לא נטלתי ובעל הבית אומר נתתי. מתני' הנגזל כיצד היה מעידין אותו שנכנס לתוך ביתו למשכנו שלא ברשות פי' שלא ברשות בעלים ושלא ברשות בית דין אמר לו תן לי כלי שנטלתה והא אומר לא נטלתי הרי זה נשבע ונוטל פי' שהרי יש עדים שראוהו שנכנס רבי יהודה אומר עד שתהא שם מקצת הודאה כיצד אמר לו תן לי שני כלים שנטלתה והוא אומר לא נטלתי אלא אחד פי' קסבר רבי יהודה שלא תקינו חכמים לנגזל שישבע ויטול אלא במקום שיש שבועה על הגזלן כדין מודה במקצת שכיון שיש שם שבועה על הגזלן ואי אפשר לו לישבע שהרי גזלן הוא תקינו שישבע הנגזל אותה השבועה ויטול אבל במקום דליכא שבועה על הגזלן לא תקינו שישבע הנגזל:

ודייקינן בגמרא האי דקתני ראוהו שנכנס לביתו למשכנו ודילמא לא משכנו כלומר כיון שלא מחייב תנא קמא שישבע הנגזל ויטול אלא מפני שיש עדים שמעידים שנכנס לביתו למשכנו אבל אלו לא היה שם עדים שמעידין בכך לא היה הנגזל נשבע ונוטל שנמצא שהעדת עדים אלו הוא שגרמה שישבע הנגזל ויטול אמאי מועלת עדותן והרי אין מעידין שמשכנו ואפשר לומר שנכנס למשכנו ולא משכנו. ואוקימנא בשמעידים שמשכנו:

ודייקינן וכיון שמעידין שמשכנו מה ענין שבועה בכאן ליחזי מאי משכנו. ואוקימנא וקימכא שאין מעידין שראו הכלים עצמן אלא מעידין שראו כלים טמונים תחת כנפיו שכיון שמעידים בכך הרי ודאי משכנו וכיון שאין אנו יודעין מה משכנו לפיכך נשבע הנגזל שמשכנו כך וכך ונוטל וכדרב יהודה דאמר רב יהודה ראוהו שנכנס לביתו של חבירו פירוש ובעל הבית מצוי שם ויצא וכלים טמונין לו תחת כנפיו ואמר לקוחין הן בידי אינו נאמן פי' שאילו היו לקוחין כמו שאמר לא היה מטמין אותם תחת כנפיו:

ואם תשאל ומה ענין משנתינו להא דרב יהודה אמר רב התם במשנתנו העדת העדי' שנכנס לתוך ביתו שלא ברשות למשכנו וראוהו שמשכנו שגרם דין זה שישבע הנגזל ויטול וזה שהעמדנו אותה בכלים טמונים כדי שיהא שם דרך לשבועה זו הוא שהעמדנו אותה בכלים טמונין שאלו היו מגולים היינו מחייבין אותו להחזיר אותן ולא היינו צריכין לשבועה כלל שהרי העדים מעידין על מה שנטל אבל הכא לענין הא דרב יהודה א"ר הטמנת כלים הוא שגרם שישבע בעל הבית ויטול ולא יהא הנכנס נאמן במה שטוען שלקוחין הן בידו שאלו היו מגולין לא היינו מחייבין אותו להחזירן אלא נאמן היה לומר לקוחין הן בידי וכיון שכן מה ענין זה אצל זה כדי שנאמר וכדרב יהודה. תשובתך זה שאמרנו וכדרב יהודה על העדת עדים ודבר טמון הוא שכיון שהעדת העדים שנכנס לביתו למשכנו שלא ברשות וראוהו שמשכנו הוא שגרם דין זה ואלו לא היה שם עדים לא היה הנגזל נאמן לישבע וליטול והעמדנו משנתינו שהעדים לא ראו הכלים עצמן אלא טמונין היו תחת כנפיו ובכך הוא שמעידין הוצרכנו לומר וכדרב יהודה כלומר ואם נפשך לומר היאך חותכין הדין על עדות שהיא כמות זו והרי אפשר לומר שמא עפר הוא שהוציא תחת כנפיו ולא כלים הנה רב יהודה חתך הדין על עדות שהיא כמות זו דאמר רב יהודה ראוהו שנכנס לביתו של חבירו ויצא וכלים טמונין לו תחת כנפיו פי' והוליכן לביתו ואחר כך טען ואמר לקוחין הן בידי ובעל הבית אומר לא כי אלא שאולין הן בידו אינו נאמן והדבר ידוע שאלולי העדים שראוהו נאמן היה לומר לקוחין הן בידי שהפה שאסור הוא הפה שהתיר שנמצא שהעדת העדים שראוהו הוא שגרמה שלא יהא נאמן לומר לקוחין הן בידי ואע"פ שלא ראו הכלים עצמן שהרי טמונין היו תחת כנפיו ואפשר היה לומר שמא עפר היה או דבר אחר שאין בו ממש הנה חתכנו הדין על עדות שהיא כמות זו הכי נמי לענין הנכנס לביתו של חבירו למשכנו שלא ברשות דקתני במתני' אף על פי שהעדים אינן מעידין שראו הכלים עצמן שהרי טמונין היו תחת כנפיו ואפשר לומר שמא עפר הוא או דבר שאין בו ממש או דבר שאין בו שוה פרוטה עדותן מועלת וחותכין עליה את הדין לישבע הנגזל וליטול ועל זה שאמרנו כדרב יהודה דאמר רב יהודה א"ר ראוהו שהטמין תחת כנפיו וכו'. ולענין הא דקתני במתני' רבי יהודה אומר עד שתהא שם מקצת הודאה אם תשאל כיון דאוקימנא למתני' שיש עדים שראוהו שיצא וכלים טמונין תחת כנפיו מפני מה הצריך עוד רבי יהודה בכאן למקצת הודאה כדי שתהא שם שבועה מעיקר הדין על הגזלן ותעקר ממנו בתקנתא דרבנן ותחזור על הנגזל בלאו הכי נמי הרי יש שם שבועה על הגזלן מעיקר הדין בעדים אלו שמעידין שיצא וכלים טמונין לו תחת כנפיו שנמצא שמעידין שיש לו אצלו כלים ואינן יודעין כמה הן דהוה ליה כמנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי והעדים מעידין חמשין דקיימא לן שהוא חייב שבוע' כדגרסינן במסכת' בבא מציעא בפרק שנים אוחזין בטלית דף ג' ע"א תני רבי חייא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידין שיש לו חמשין נותן לו חמשין ונשבע לו על השאר שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדת עדים מקל וחומר וכיון שכן אמאי הוצרך רבי יהודה בכאן למקצת הודאה. תשו' כי אמרינן לא תהא הודאת פיו גדולה מהעדת עדים הני מילי היכא דאמרי עדים שיש לו אצלו חמשים או דבר שהוא ממון ודאי אבל הכי כיון שאין מעידין אלא על דבר שהוא טמון תחת כנפיו לא היה הנתבע מתחייב בכאן שבועה בעדותן שהרי אין מעידין עדות ברורה שיש לו אצלו ממון ממש לפי שאפשר לומר שמא עפר היה תחת כנפיו או סובין או דבר שאין בו שוה פרוטה וכן שלא היה הנתבע מתחייב מעיקר הדין שבועה בעדותן לפי שלא העידו עליו בממון ממש לפיכך הוצרך רבי יהודה בכאן שתהא שם מקצת הודאה כדי שיהא שם חיוב שבועה על הגזלן מעיקר הדין ותיעקר ממנו בתקנתא דרבנן ותחזור על הנגזל. נמצא עכשיו הכלל העולה בידינו בדין זה שאין אנו מחייבין שישבע הנגזל ויטול אלא כשהיו עדים שמעידין שראוהו שגזלו ואינן יודעין מה גזלו או כמה גזלו אי נמי כשנכנס לביתו למשכנו שלא ברשות שהוא כעין גזילה וראוהו שיצא ודבר טמון תחת כנפיו ואינן יודעין מה הוא אבל אם אין שם עדים שגזלו ולא שנכנס לביתו למשכנו ומשכנו. לענין גזילה אם הגזלן אומר לא היו דברים מעולם הוה ליה כמנה לי בידך אין לך בידי שנשבע שבועת היסת ויפטר ואם הגזלן מודה לו שגזלו מקצת וכפר לו מקצת כיון שגזלן הוא אי אפשר לישבע וכיון שאין שם עדים שגוזלו אי אפשר להחזירה על הנגזל הילכך נותן לו אותו מקצת והולך לו בלי שבועה:

ולענין הממשכון חבירו שלא ברשות ואין עדים שנכנס לביתו למשכנו ומשכנו אם היה בעל הבית מצוי שם בשע' שמשכנו אם הממשכן כופר ואומר לא היו דברים מעולם הוה ליה כמנה לי בידך אין לך בידי שנשבע שבועת היסת ונפטר ואם מודה במקצת וכופר במקצת נשבע שבוע' התור' ונותן אותו מקצת שהודה לו ואם שלא בפני בעל הבית משכנו בין הוד במקצת בין לא הוד' במקצ' אינו חייב שבוע' כלל לפי שאין נשבעין בין שבוע' היסת בין שבועת התורה על טענת שמא אלא על טענת ברי ואין לנו מי שנשבע על טענת שמא אלא אותן השנוין במשנ' השותפי' והאריסין וכו' כדקתני במתני' בהדיא ואלו נשבעין שלא בטענה ופרישנא בגמרא הכי ואלו נשבעין שלא בטענת ברי אלא בטענת שמא אבל ודאי אם מודה שמשכנו בדבר שיש לו אצלו ובעל הבית אומר אין לו עלי כלום כיון שטענ' זו טענת ברי הוא אצלו שהרי בעל הבית אומר אין לו עלי כלום הרי הממשכון נשבע בתקנתא דרבנן שבועה כעין דאורייתא ונוטל משום דאמרינן מיגו דאי בעי אמר לא היו דברים מעולם מהימן כי אמר יש לי אצלו כך וכך נאמן ובשבועה כעין דאורייתא כדין כל נשבע ונוטל:

ע"ב הא דאמר רב יהודה ראוהו שנכנס לביתו של חבירו ויצא וכלים טמונין לו תחת כנפיו וטען ואמר לקוחין הן בידי