ר"י מיגאש שבועות מו

להביא עדי' ששכרו פי' ואע"ג דלא דמי האי ראי' להאי ראיה דאילו האי ראי' דסיפא על הטענה עצמה היא שיעידו העדים אם קצץ לו א' או ב' ואילו ראיה דרישא לא על הטענה עצמה היא שהוא נתתי ולא נטלתי אלא על עיקר השכירות שיביא עדים ששכרו בפניהם אפילו הכי שם ראיה בעלמא קא אמרינן דשם ראיה אחת היא והכי קא דייק מינה מדסיפ' הוצרכנו ראיה מכלל דרישא אין שם דרך לראיה כלל ולא דק רב ששת ההפרש שיש בין ראיה לראיה וזה הוא שפירשנו ראיה דלשלם קתני ראיה דלשבועה לא קתני כלומר מה ענין זה לזה ראיה דסיפא על הטענה עצמה היא שמביא ראיה ומשלם הנתבע וראיה דרישא על עיקר השכירות היא כדי שישבע התובע ויטול ובזה הוא ההפרש שיש בין רישא לסיפא דאילו סיפא צריך התובע להביא ראיה על טענת עצמה כדי שישלם הנתבע מה שטוען התובע ואם אינו מביא ראיה פקע ורישא מכי מייתי ראיה בעיקר השכירות אינו צריך להביא ראיה בטענת עצמה שלא נטל ממנו כלום אלא נשבע ונוטל דף מ"ו ע"א אמר רבי ירמיה בר אבא שלחו ליה מבי רב לשמואל אומן אומר שתים קצצת לי והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת מי נשבע אמר ליה בזו ישבע בעל הבית ויפסיד האומן פי' והאי שבוע' כעין דאורייתא היא כמו שביררנו למעלה וכו' ואותבינן עליה מהא דתניא הנותן טליתו לאומן אומן אומר שתים קצצת לי והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת כל זמן שהטלית ביד האומן על בעל הבית להביא ראיה פי' ואי לא מייתי ראיה משתבע אומן ושקיל כדין בעל משכון והני מילי היכא דלא ראה אי נמי ראה וליכא סהדי דמסהדי על ההיא טלית גופה דבעל הבית היא ומשום הכי נשבע אומן ונוטל משום דאיכא למימר מיגו אבל אם ראה ואיכא סהדי דמסהדי דהאי טלית גופיה דבעל הבית הוא אע"ג דבידי אומן הוא לא מהימן דהא תנן אומן אין לו חזקה וכבר ביארנו ענין זה במקומו בפרק חזקת הבתים:

נתנה לו ולאחר שנתנה לו תבעו ואמר לו שתים קצצת לי והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת אם בזמנו תבעו שהוא היום שהשלים האומנות נשבע האומן ונוטל וכו' והנה לענין קציצה נמי שבועה גבי אומן היא ואמאי ישבע בעל הבית דהא אמרת קציצה מדכר דכירי לה אינשי ופריק רב נחמן בר יצחק הא מני רבי יהודה היא דאמר כל זמן ששבועה נוטה אצל בעל הבית עקרינן ליה מבעל הבית ורמינן לה אשכיר שישבע ויטול והאי כיון דבעל הבית מיחייב שבועת התורה כדין מודה במקצ' הטענה עקרינן ליה נמי ורמינן לה אשכיר:

ודייקינן הי רבי יהודה אלימא רבי יהודה דמתני' דתנן רבי יהודה אומר עד שתהא שם מקצת הודאה אחמורי קא מחמיר על השכיר דלא לישתבע ולישקול אלא עד דמחייב בעל הבית שבועה מן התורה כדין מודה במקצת דעקרינן ליה מיניה ורמינן לה אשכיר והיכי דייקת מינה דמיקיל הכא גביה למישתבע ומישקל ואפילו בקציצה אלא ר' יהודה דברייתא דתניא שכיר כל זמן שלא עבר עליו זמנו הרי זה נשבע ונוטל וכו' עד שאמר לו שתים קצצת לי והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת הנה בפירוש קתני דלענין קציצה נמי נשבע שכיר ונוטל. מתקיף לה רב שישא בריה דרב אידי לרב אלא הא דקתני הכא או שאמר לו שתים קצצת לי שנשבע שכיר ונוטל רבי יהודה היא דסבר לה בלחוד ולא רבנן השתא היכא דמחמיר רבי יהודה גבי שכיר לענין נתתי ולא נטלתי דסבר דאינו נשבע ונוטל אלא עד שיודה בעל הבית במקצת מקילי רבנן גביה דסבר דשכיר נשבע ונוטל ואף על פי שלא הודה בעל הבית במקצת היכא דמיקיל רבי יהודה גביה דסבר דאפילו לענין קציצה נמי נשבע שכיר ונוטל לא כל שכן דמקילי רבנן. ואקשינן על האי אתקפתא דרב שישא אלא הא דתני רבה בר שמואל קצץ המוציא מחבירו עליו הראיה מני כלומר אי ס"ד דרבנן לא פליגי עליה דרבי יהודה לענין קציצה וכולהו סבירא להו דשבועה גבי שכיר היא הא דתני רבה בר שמואל קצץ המוציא מחבירו עליו הראיה דפרישנא דלצדדין קתני או יביא ראיה ויטול או ישבע בעל הבית ויפסיד מני לא רבי יהודה ולא רבנן אלא לאו שמע מינה דרבנן פליגי אדרבי יהודה בקציצה וסברי דשבועה לאו גבי שכיר היא שישבע ויטול אלא גבי בעל הבית היא שישבע ויפסיד שכיר והאי שבועה דמשתבע בעל הבית אם מודה במקצת הוא הויא לה שבועתו מן התורה ואם אינו מודה במקצת הוי לה שבועתו מדרבנן ודתני רבה בר שמואל מני רבנן היא ומאי דאתקיף רב שישא בריה דרב אידי השתא היכא דמחמיר רבי יהודה מקילי רבנן היכא דמקיל רבי יהודה מחמיר רבנן לאו מילתא היא ואין שם דרך לתימה זה דר' יהודה ורבנן לאו מדרך חומרא וקולא קא אתו לה כדי שתתמה על דבר זה אלא כל חד מינייהו בטענה קא אתי ליה דרבי יהודה סבר כי עבדינן תקנתא למעקר שבועה מבעל הבית ומרמא אשכיר הני מילי שבועה דמיחייב בה בעל הבית מן התורה בין בנתתי ולא נטלתי בין לענין קציצה אבל שבועה דמיחייב בה מדרבנן הוי לה תקנת' ותקנת' לתקנתא לא עבדינן בין לענין נתתי ולא נטלתי בין לענין קציצה ולהכי קתני רבי יהודה אומר עד שיהא שם מקצת הודאה ורבנן סברי אפילו שבועה דמיחייב בה בעל הבית מדרבנן עבדינן לה נמי תקנתא ועקרינן לה נמי מיניה ורמינן לה אשכיר ולהכי קתני שכיר בזמנו נשבע ונוטל ואעפ"י שלא הודה בעל הבית במקצת שהרי היה על בעל הבית לישבע שבועה דרבנן כעין דאורייתא שכבר נתן כמו שתקינו לענין קציצה כמו שביארנו למעלה וכיון דבדרבנן נמי עבדינן תקנתא האי שבוע' דהוה להו לתקונה אבעל הבית עקרינן לה מיניה ורמינן לה אשכיר ולענין קציצה נמי קסברי רבנן טעמא מאי תקון רבנן דמשתבע שכיר ושקיל משום דב"ה טרוד בפועליו הוא וכי טריד לענין נתינה הוא דטריד אבל קציצה ודאי מדכר דכיר לה הילכך אוקימנא לה לשבועה דתקינו רבנן אבעל הבית בדוכתא ולא עקרינן לה מינה אלא מישתבע שבועה כעין דאוריית' דתקנתא דרבנן דלא קצץ אלא אחת ומיפטר ורבי יהודה סבר לגבי קציצ' נמי בעל הבית טרוד בפועליו הוא ולהכי עקרינן לה לשבועה דקציצה נמי היכא דהויא שבועה דאוריית' ורמינן לה אשכיר וכיון דרבי יהודה ורבנן כל חד מנייהו בסבר' דנפשיה מטעמא אתי לה ליכא למיתמה בה השתא היכא דמחמיר רבי יהודה מקילי רבנן וכו' דהא לאו מדרך חומרא וקולא קא אתי לה אלא כל חד מינייהו סברא דיליה בטעמא קא תלי לה:

והאי שבועה דתקינו רבנן אבעל הבית לגבי קציצה לא משכחת לה אלא לגבי דאמר ליה הילך אי נמי ביהב ליה מקמי הכי ההוא דינר דקא מודה ביה וקא אתו השתא לבי דינא לאנצויי בהאי דינר אחרינא דמדאורייתא לא מחייב שבועה וקא תקון רבנן עליה שבועה כעין דאורייתא כדי שלא ילך שכיר בפחי נפש וכבר ביארנו דבר זה למעלה אבל אם מודה במקצת שבועתו מדאורייתא היא אשתכח השתא דלענין קציצה היכא דליכא על בעל הבית שבועה דאורייתא דכולי עלמא בין לרבי יהודה בין לרבנן בעל הבית משתבע בתקנתא דרבנן מפסיד שכיר. לרבנן משום דקציצה מידכר דכיר לה ולרבי יהודה משום דתקנתא לתקנתא לא עבדינן. ובהיכא דאיכא על בעל הבית שבועה דאורייתא הוא דפליגי דלרבנן כיון דסברי קציצה מדכר דכיר לה קא אמרינן דלא עבדי רבנן תקנתא בכי הא למעקריה מבעל הבית ומישדייה אשכיר אלא בעל הבית הוא דמשתבע בדין תורה ומפסיד שכיר ורבי יהודה סבר קציצה נמי לא מידכר לה וכיון דשבועה דאיכא עליה דבעל הבית מן התורה היא עקרוה רבנן מן בעל הבית ושדיוה אשכיר כדין נתתי ולא נטלתי היכא דאיכא על בעל הבית שבועה דאורייתא:

ולענין נתתי ולא נטלתי אי שבועה דאיכא עליה דבעל הבית שבועה דאורייתא היא דכולי עלמא בין לר' יהודה בין לרבנן שכיר הוא דמשתבע בתקנתא דרבנן ושקיל דעקרוה רבנן לההיא שבועה דאיכא עליה דבעל הבית ושדיוה אשכיר משום דבעל הבית טרוד בפועליו הוא ואי ההיא שבועה דאיכא עליה דבעל הבית לאו דאורייתא אלא בתקנתא דרבנן בהא הוא דפליגי דרבנן סברי עקרוה לה רבנן לההיא שבועה מיניה ושדיוה אשכיר ואף על גב דההיא שבועה דאיכא עליה דבעל הבית לאו דאורייתא היא אלא מדרבנן עבדינן תקנתא לתקנתא ורבי יהודה סבר כיון דמדרבנן היא לא עבדינן תקנתא לתקנתא אלא בעל הבית הוא דמשתבע ומפסיד שכיר:

הא דקתני בברייתא עבר זמנו אם יש עדים שתבעו בזמנו הרי זה נשבע ונוטל דוקא שתבעו כל זמנו כגון שכיר יום כל הלילה ושכיר לילה כל היום ואפילו תבעו כל זמנו נמי עד אותו היום של תביעה הוא שנשבע ונוטל מכאן ואילך לא דהכי אוקימנא בפרק המקבל דף קי"ב שכיר בזמנו נשבע ונוטל עבר זמנו אינו נשבע ונוטל ואם יש עדים שתבעו בזמנו הרי זה נשבע ונוטל. ודייקינן עלה בגמרא והא קא תבע ליה קמן ואוקמא רב אסי כגון שתבעו כל זמנו. ודייקינן נמי ולעולם משום דלא פרע חדא זמנא שוב לא פרע כלל. ואוקמא רב חמא עד אותו היום של תביעה:

נקיטינן השתא בההיא דינא דדינא דשכיר אומר לא נטלתי ובעל הבית אומר נתתי אם שכרו שלא בעדים בין תבעו בזמנו בין תבעו שלא בזמנו לעולם בעל הבית נאמן מיגו דאי בעי אמר לא שכרתיך מעולם הילכך משתבע היסת ומיפטר כדין מנה לי בידך אין לך בידי וזה אינו צריך לפנים ולא לפני לפנים ואם שכרו בעדים אם תבעו בזמנו