ר"י מיגאש שבועות לט
Ri Migash Shevuot 39 · ר"י מיגאש שבועות · free full Hebrew text
Open in the reader →אותו ממון וכיון ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה:
הרי למדת דלענין עד אחד אע"ג דשבועתיה אכפירה וטענה היא לא בעינן שתהא שם טענה שתי כסף כי היכי דלא בעינן כפירה שתי כסף. הא דאמרינן מישהא הוה שהי ליה ושתיק ליה פירושו מלשון עיף כדכתיב עיף ויגע ומתרגמינן משלהי ולאי כלומר לא פליג עליה ריש לקיש משום דריש לקיש בעידנא דאמרה רבי יוחנן להאי מילתא הוה עיף מן הדרך או מן העסק שנתעסק בו קודם לכן ולפיכך היה שותק ולפי שהיה שותק ולא אמר בה כלום לפיכך אמר ר' יצחק יישר וכן אמר רבי יוחנן ולא הזכיר שם ריש לקיש. אי נמי מישתא הוה שתי ושתיק ליה כלומר שותה היה ריש לקיש מים בעת שאמר רבי יוחנן דבר זה ולפיכך לא אמר בה כלום שהרי לא היה לו פנאי לדבר מחמת המים שהיה שותה ולפיכך לא הזכיר רבי יצחק שמו בשמועה זו. ע"ב הא דאמרינן אלא זו הא מני אדמון היא עיקר מימריה דאדמון במתני' בהאי פרקא דתנן הטוען את חברו כדי שמן והודה לו בקנקנים אדמון אומ' הואיל והודה ממין הטענה ישבע וכו' ואיתא נמי בכתובות בפ' ב' דייני גזירות דף ק"ח ע"ב והיינו דאמרינן הכא אלא הא מני אדמון היא כלו' דבעי הודאה ממין הטענה וסבר טענו שמן וכדים והודה לו בכדים וכפר בשמן חייב דהודא' ממין הטענה היא. אמר רב נחמן אמר שמואל טענו חטים וקדם והודה לו בשעורים אם כמערים חייב כלומר קודם שישלים התובע דבריו הקדים הנתבע והודה לו בשעורים קודם שיטעינו בהם התובע כדי שלא יודה בהן לאחר התביעה ויתחייב שבועת התורה חייב ואם במתכוין כלומר לא נתכוון להערים ולהציל עצמו מן השבועה אלא לפי תומו נתכוון להודות במה שיש לו אצלו פטור משום דהוה ליה טענו חטים והודה לו בשעורים דפטור דמה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו:
והיכא דאמר ליה אינש לחבריה חטים יש לי בידך ואמר לו הנתבע הן ולאחר כך אמר לו ושעורים נמי יש לי בידך ואמר הנתבע אין לך בידי שעורים מסתברא לן דבכי האי גוונא לא הואי מודה במקצת טענה חדא דהא מילתא דתליא בסברא היא דכיון דלא טענו חטים ושעורים כאחד קודם שיודה לו בחטים נמצאת הודאתו בחטים שלא היתה הודאה במקצת טענה שהרי בשעה שהודה בה בכל הטענה שטען עליו הודה ולא כפר ממנה כלום ומשעה שהודה בה נתחייב בה והויא לה זו' הטענה שטען עליו בשעורי' לאחר כך טענה אחרת בפני עצמה ואינה מתחברת עם הראשונה כדי שתהא טענה אחת ויהיה בה מודה במקצת ועוד דהא טעמא דמודה במקצת טענה משום דאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו הוא והא לא משכחת לה אלא היכא דתבע לי' בחטים ובשעורין ואודי ליה בחד מנייהו דהוה ליה בשעת ההודאה מודה במקצת וכופר במקצת אבל היכא דאודי ליה מיקמי דליתבעיה בההוא מידי דקא כפר ביה מי איכא למימר דהודאתו משום דאין אדם מעיז פניו הוא והא אכתי לא תבע ליה בההוא מידי דכפר ביה ועוד דכד דייקת לישנא דגמרא משכחת לה דעל האי סברא דהיינו הלשון מודה במקצת הטענה הואי אלא על מאן דהוי בשעת הודאתו במקצת מה שכבר טענו עליו והאי בשעת הודאתו בכל מה שטענו עליו הודה ודאמרינן נמי טענו חטים ושעורים והודה באחת מהן וכל מאן דתנינן במתני' בהאי ענינא כולהו משמע דלאו אודי הנתבע אלא לבתר דטעין ליה התובע בתרוייהו ולבתר הכי אודי ליה איהו בחד מנייהו דהוה ליה בעידן ההודאה מודה במקצת הטענה וכד מעיינת ליה להאי מילתא משכחת לה דמילתא דתליא בסברא היא ומסייע ליה מסקנא דגמרא הילכך מילתא דוקא היא וליכא למיזז מינה כלל. אמר רב פפא טענו כלים ופרוטה הודה בכלים וכפר בפרוטה פטור כרב דאמר אינו חייב עד שיהא כפירת טענה שתי כסף והכא לא כפר אלא בפרוטה בלבד דאי כשמואל כיון דטענו כלים ופרוטה והכלים כשתי כסף דמי דהא דבר חשוב הוא הויא ליה טענה עצמה שתי כסף ואפילו לא כפר אלא בפרוטה חייב כדאמרינן לעיל הודה בפרוטה וכפר בכלים חייב. כשמואל דאמר טענו חטין ושעורים והודה לו באחד מהן חייב דהודאה ממין הטענה חשיב לה והיינו דאמרינן חדא כרב וחדא כשמואל וכיון דקא פסק רב פפא ההוא בתרא' שמעינן דהכי היא הלכת'. דף מ"א ע"א הא דאמרינן מאי איכא בין שבועה דרבנן לשבועה דאורייתא אשבועת היסת קאי דהא בתר מימריה דרב נחמן דאמר ומשביעין אותו שבועת היסת קאמרינן מאי איכא בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן והיינו טעמא דקא דייקינן ואמרינן מאי איכא בינייהו משום דתרוייהו נשבע ולא משלם הוא:
ואם תשאל היכי אמרינן מאי איכא בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן והא טובא איכא בינייהו דהאי שבועה בנקיטת חפץ והאי בלא נקיטת חפץ. לאו אטכסיסי השבועה עצמה הוא דקא דאיק ואמר מאי איכא בין שבועה דרבנן לשבועה דאורייתא דהא דבר ידוע הוא דהא טכסיסיה לחוד והא טכסיסיה לחוד אלא אדינא הוא דקא שאיל והכי קאמר מאי איכא בין שבועה דרבנן לשבועה דאורייתא בדינא ומהדרינן איכא בינייהו מיפך שבועה בדאורייתא לא מפכינן אלא מצי תובע למימר ליה איני זז מדין תורה הילכך או אישתבע או שלים בדרבנן מפכינן ולמר בר רב אשי דאמר אפי' בדאוריי' נמי מפכינן מאי איכא בינייהו בדינא ומהדרינן איכא בינייהו מיחת בנכסי' בדאוריית' כשמודה במקצת הנתבע ואומר איני רוצה לישבע נחתינן לנכסיה דהא חיוב שבועה מדאורייתא היא ובדרבנן לא יכלינן למיחת בנכסיה דהא מדאורייתא לית ליה גביה ולא מידי אלא שבועה דאית ליה גביה בתקנתא ולא אלים תקנתא דתיהוי האי שבועה כחיוב ממון כי היכי דכי אמר לא משתבע נחתינן לנכסיה. ולרבי יוסי דסבר דגזל מדבריהם גזל גמור הוא ומוציאין אותו בדיינין דשמעת מינה דסבירא ליה דהיכא דאמר לא משתבענא נחתינן לנכסיה דהא כמאן דגזליה ממון הוא דמי מאי איכא בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן איכא בינייהו שכנגדו חשוד בדאורייתא ישבע התובע ושקיל ובדרבנן תקנתא היא האי שבועת היסת מעיקרא ותקנתא לתקנתא לא עבדינן הילכך כיון דלית לן רשותא לאשבועי משום דחשוד הוא מיפטר בלא שבועה. ולרבנן דפליגי עליה דרבי יוסי דקאמרי בדרבנן לא נחתינן לנכסיה אמר לא משתבענא מאי עבדינן ליה ומהדרינן משמתינן ליה. ומתמהינן האי נקטיה בכובאסיה דלישבקיה לגלימיה הוא וכי היכי דלית לן רשותא לאחותי תובע לנכסיה היכא דאמר לא פרענא משום דלית לן גביה ממונא אלא שבועה היא דאית לן גביה מדרבנן הוא הכי נמי לית לן רשותא למינקטיה בכובאסיה דלישבקיה לגלימיה אמר ליה משמתינן ליה עד דמטי נגדיה ומנגדינן ליה ושבקינן ליה פי' עידן נגדיה לבתר דחלה עליה תלתין יומין במסכת יבמות דף נ"ב ע"א רב מנגיד מאן דחילא עליה שמתיה דרבנן תלתין יומין ולא אתי תבע שמתיה והני מילי כולהו לענין שבועת היסת הוא דעבדינן הכי דהוא נשבע ולא משלם אי נמי בהנך דמחייבי שבועה דרבנן כעין דאורייתא והם נתבעין שלא בטענה כגון השותפין והאריסין והאפטרופין ומאי דדמי להו אבל בשבועה דרבנן כעין דאורייתא בהנך דנשבעין ונוטלין לא צרכינן לשמותיה דהא אי לא אישתבע לא שקיל מידי:
נקטינן השתא דכל מאן דאיחייב שבועה ולא קא בעי למישבע אי שבועה דאורייתא היא דהוא נשבע ולא משלם כגון שומרין ומודה במקצת ועד אחד נחתינן ליה לנכסיה ואי שבועה דרבנן כעין דאורייתא היא חזינן אי מהנך דנשבעין ונוטלין הוא אמרינן ליה אי בעית למשקל אישתבע ואי לא לא יהיבנא לך מידי וכיון שכן לא צרכינן לשמותיה ואי מהנך דנשבעין ולא משלמין הוא אי נמי שבועה דהוא נשבע ולא משלם משמתינן ליה עד דמטי תלתין יומין ומנגדינן ליה ושרינן ליה. והא דאמרינן בדרבנן מפכינן שבועה דוקא שבועת היסת דכיון דעל הנתבע היא מצי אמר ליה לתובע אנא לא בעינן לאישתבועי אי ניחא לך דתישקול אישתבע דאית לך גבאי ואי לא לא תישקול אבל לגבי שבועה דרבנן כעין דאורייתא כיון דנשבע ונוטל לא מצי לאפוכי מתרי אנפי חדא דהא טכסוסי שבועה דאורייתא היא ועוד דכיון דנשבע ונוטל הוא מצי נתבע למימר ליה אנא לא ניחא לי לאישתבועי כלל את אי בעית דתישקול אישתבע ושקול ואי לא לא יהיבנא לך מידי' ולא מישתבענא מידי וכן נמי הנך נשבעין ולא משלמין דמיחייבי שבועה דרבנן כעין דאורייתא כיון דעל טענת שמא הוא דמשתבעי לא מצי לאפוכה לההיא שבועה התובע. הא דאמר רב פפא בענין האי מאן דמפיק שטרא אחבריה וכו' ואי אמר ליה אישתבע לי לישתבע ליה שבועה כעין דאורייתא היא חדא דהא דומיא דפוגם את שטרו קאמר ועוד דהא נשבע ונוטל הוא ונקוט האי כללא בידך דלא משכחת לה לעולם שבועת היסת בנשבע ונוטל אלא היכא דאי חייב בה הנתבע ואפכה אתובע אבל שבועה דהויא מעיקר דינא על התובע דמישתבע ושקיל לעולם לא הויא אלא כעין דאורייתא:
איכא מאן דפשיט מיהא דרב פפא דהיכא דמפיק אינש שטרא אחבריה ואמר ליה האיך האי שטרא בעיקר ממוניה הוה ביה