ר"י מיגאש שבועות כז

כיון דנעלם ממנו החפץ הוה ליה אנוס אמר רב אשי חזינן אי משבועה קא פריש פי' אי כד מודעת לה דמושבע הוא קא פריש מאכילת ההיא פת אישתכח דעיקר העלמה השבועה הויא והויא לה העלמת שבועה ואי כד מודעת דהאי פת פת של חטים היא קא פריש אשתכח דעיקר העלמה החפץ הויא והויא לה העלמת חפץ ולא מיחייב עלה משום שבועת ביטוי דאנוס הוא אמר ליה רב אבינא לרב אשי כלום פריש משבועה אלא משום חפץ כו' כלו' היכא דפריש ע"י הודעת השבועה ליכא ראיה דעיקר העלמה השבועה הויא דהא מכלל השבועה שיודע ממילא מרגיש דהיינו חפץ דאשבע ליה והיכא דפריש מהודעת החפץ נמי ליכא ראיה דעיקר העלמה החפץ הויא דהא מכלל הודעת החפץ ממיל' מרגיש דאשתבע ליה דלא אכיל לה וכאילו אודעיה ליה דאשתבע עליה דלא אכיל ליה הוא ואכתי העלם זה וזה בידו הוא ולא איפשוט בעיין. אמר שמואל גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו שנאמר לבטא בשפתים אבל אם אותו דבר שגמר בלבו שישבע עליו לא הוציאו בשפתיו אלא דבר אחר שלא גמר בלבו הוא שהוציא בשפתיו אינו חייב כלום לא על זה ולא על זה זה לפי שלא הוציאו בשפתיו וזה לפי שלא גמר בלבו עליו. ע"ב מיתיבי בשפתים ולא בלב גמר בלבו מנין ת"ל לכל אשר יבטא האדם ומיקמי דלוקים מינה תיובתא הא דייקינן עלה לברורה הא גופא קשיא אמרת גמר בלבו מנין ופירשה רב ששת הכי בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא בשפתיו ולא הוציא גמר בלב סתם ולא הוציא מנין תלמוד לומר לכל אשר יבטא האדם הנה מכל מקום היכא דגמר בלבו על השבועה ולא הוציא בשפתיו נתחייב וקשיא לשמואל ופירשה רבא הכי בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת שעורים פירוש והוא הדין אם לא הוציא כלל לא פת חטים ולא פת שעורים. גמר בלב להוציא פת חטים והוציא פת סתם מנין תלמוד לומר לכל אשר יבטא האדם בשבועה דשמעת מינה מכל מקום דהיכא דגמר בלבו צריך הוא שיוציא בשפתיו ההוא מידי דגמר בלבו עליה כדקאמר שמואל. מיתיבי מוצא שפתיך אין לי אלא שהוציא בשפתיו גמר בלבו מנין תלמוד לומר כל נדיב לב כלומר בלב הדבר תלוי ואעפ"י שלא הוציא בשפתיו וכיון דלענין נדרים מתחייב על מה שגמר בלבו ואעפ"י שלא הוציא בשפתיו לענין שבועה נמי ניחייב על מה שגמר בלבו ואעפ"י שלא הוציא בשפתיו דהא נדר ושבועה חדא מילתא היא. ופרקי' שאני התם לענין נדרים דהא כתיב כל נדיב לב:

ואקשינן ולגמר מינה לשבועות ומהדרינן משום דהואי תרומה וקדשים שני כתובים הבאים כאחד פי' נדרים של קדשים שני כתובים באים כאחד נדר הא דאמרינן כל נדיב לב תרומ' דכתיב ונחשב לכם תרומתכם כלומר במחשבה תלויה מילתא ואף על פי שלא הוציאו בשפתיו וכל שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין. דף כ"ו מתני' נשבע לבטל את המצוה ולא בטל פטור כו' תנו רבנן יכול נשבע לבטל את המצוה ולא בטיל יהא חייב קרבן שבועת ביטוי תלמוד לומ' להרע או להטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות אוציא נשבע לבטל את המצוה ולא בטל שהוא פטור יכול נשבע להרע לאחרים ולא הרע יהא חייב תלמוד לומר להרע או להטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות אוציא נשבע להרע לאחרים ולא הרע שהוא פטור ומנין לרבות הטבת אחרי' פי' שאעפ"י שמשמע שאינו מתחייב בהרעה ולא קרינא ביה להרע או להטיב מתחייב הוא בהטבה תלמוד לומר או כו'. ודייקינן אהא דקתני מה הרעה רשות אף הטבה רשות ומה הטבה רשות וכו' ומנין דקראי בדבר הרשו' כתיבי כי היכי דתימא מה הטבה רשות ומה הרעה רשות דילמא בדבר מצוה כתיבי. ומהדרינן אקיש הרעה להטבה כו' ואדחי ליה האי פירוקא ואוקימנא דמדאיצטריך קרא למיכתב או לרבויי הטבת אחרים דאלמא הרעת אחרים לא מיחייב עלה מכלל דקראי בדבר הרשות כתיבי ומשום הכי אצטריך קרא לרבויי הטבת אחרים דהא לא מחייב בהרעת אחרים דהא לאו רשות היא אלא אי אמרת קראי אפילו בדבר מצוה כתיבי דאשתכח דאפי' מי שנשבע להרע במצוה ולבטל אותה מתחייב וממילא שמעת שמי שנשבע להרע לאחרים ולהכותם מתחייב ואעפ"י שהוא עובר על לא יוסיף פן יוסיף אמאי איצטריך קרא למיכתב או או לרבויי הטבת אחרים השתא הרעת אחרים איתרבי באו הטבת אחרים לא כל שכן. ואקשינן אהאי מימרא גופא דקתני בברייתא ומנין לרבו' הטבת אחרים תלמוד לומר או להטיב והאי או מבעי ליה לחלק פי' דאי לאו או הוה אמינא דלא מחייב עד דמשתבע עלייהו תרוייהו הניחא לרבי יונתן דאמר לחלק לא צריך אלא לרבי יאשיה מבעי ליה לחלק דתניא ואיש כי יקלל כו'. ומהדרינן אפילו תימא דרבי יאשיה לחלק הכא לא צריך קרא פי' עד כאן לא קאמר רבי יאשיה דבעינן או לחלק אלא היכא דאפשר דעביד להו לתרוייהו כחדא כגון קללת אביו ואמו דאפשר דלאיט להו לתרוייהו כחדא דכיון דאיכא למימר דלא מחייב עד דלאיט להו לתרווייהו כחדא משום הכי קא בעי או לחלק אבל לענין הטבה והרעה דלא אפשר דעביד להו תרוייהו כחדא דהא אם הרעה אין הטבה ואם הטבה אין הרעה וכיון דאשתבע להרע כי קא משתבע בתר הכי להטיב הויא לה שבועת שוא או אי משתבע להטיב כי קא משתבע בתר הכי להרע הויא לה שבועת שוא לחלק לא צריך קרא דהא ליכא למימר דלא מחייב עד דעביד להו תרוייהו וכיון דתריצנא להאי מימרא גופא דקתני במתני' מנין לרבות הטבת אחרים תלמוד לומר או וקם ליה ההוא מימרא דאמרינן אלא מדאצטריך קרא למיכתב או לרבות הטבת אחרים שמע מינה דקראי בדבר הרשות כתיבי קא אתינן השתא לאתויי אנפא אחרינא למשמע מינה דקראי בדבר הרשות כתיבי והיינו דאמרינן אי אמרת בשלמא כלומר ועוד בר מהאי טעמא אי אמרת בשלמא קראי בדבר הרשות כתיבי הוה ליה האי דכתב רחמנא להרע או להטיב דמשמע הרעה והטבה אין מידי אחרינא לא למעוטי דבר מצוה אלא אי אמרת דקראי בדבר מצוה כתיבי וכל שכן דבר הרשות מאי ממעיט כו'. אמר רבי יהודה בן בתירא כו' לאו כהן שהרי יש בידו שישבע לעשותה ויש בידו שישבע שלא לעשותה משכחת בה להרע או להטיב שהוא לאו והן תאמר בשבועת מצוה שלא עשה בה לאו כהן שהרי אם ישבע שלא לעשות מצוה שאין שבועתו חלה עליו כלל וכיון דלא משכחת לה בלאו כהן נמי לא מתחייב דבעינן להרע ולהטיב וליכא אמר רבי יהודה בן בתירא ומה אם הרשות שאינו מושבע עליה פי' ומה אם הרשות שאינו מושבע עליה מהר סיני לעשותו כשנשבע עליו שיעשה אותו הרי הוא חייב עליו מצוה שהוא מושבע עליה מהר סיני לעשותה כשישבע עליה לעשותה אינו דין שיהא חייב עליה אמרו לו לא אם אמרת בשבועת הרשות שכן עשה בה לאו כהן שהרי יש בידו לעשותה ויש בידו שישבע שלא לעשותה ומשכחת בה להרע או להטיב שהוא לאו והן תאמר בשבועת מצוה שלא עשה בה לאו כהן שהרי אם ישבע שלא לעשות מצוה אין שבועתו חלה כלל וכיון דלא משכחת לה לאו לא מתחייב דבעינן להרע או להטיב וליכא. ודייקינן בגמרא שפיר קאמרי ליה רבנן לרבי יהודה בן בתירא ומהדרינן ורבי יהודה בן בתירא אמר לך אטו הטבת אחרים לאו אע"ג דליתיה בהרעת אחרי' רחמנא רבייה כדאמרינן לעיל ומנין לרבות הטבת אחרי' תלמוד לומר או להטיב הנה אע"ג דלא משכחת לה בלאו והן דהא אם נשבע שירע לאחרים לא חיילא שבועתו אפילו הכי כשישבע שיטיב לאחרים מתחייב הכא נמי לענין שבועת מצוה אע"ג דלא משכחת לה בלאו והן דהא אם נשבע שלא לעשות מצוה אין שבועתו חלה עליו אפילו הכי כשישבע שיעשה מצוה שבועתו חלה עליו ורבנן התם לענין הטבת אחרים אף על גב דליתיה בהרעת אחרים כדאמרינן לעיל מה הטבה רשות אף הרעה רשות איתיה בלא אטיב לאחרים וכיון דאפשר שישבע שלא ייטיב לאחרי' ותחול שבועתו משום הכי כשישבע נמי שיטיב לאחרים חיילא שבועתו דהא משכחת לה בלאו והן אבל לענין שבועת מצוה שאם ישבע שלא לקיים את המצוה אין שבועתו חלה עליו כלל כשישבע שיעשה מצוה אין שבועתו חלה עליו כלל דהא לא משכחת לה בלאו והן. ע"ב מתני' שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנ' ואכל אינו חייב אלא אחת פי' לפי שכיון שנשבע עליה שלא יאכל אותה נעשית אסורה עליו והוה ליה כאלו מושבע עליה מהר סיני ולפיכך אינו חייב אלא אחת שהיא השבועה הראשונה אבל על שבועה שניה לא מחייב שאין שבועה חלה על שבועה והא שבועה שניה דאמרן דלא מיחייב עלה לא תימא דמשום שבועת ביטוי הוא דלא מיחייב עלה אבל משו' שבועת שוא מחייב עלה אלא אפי' משו' שבועת שוא נמי לא מיחייב עלה דכי אמרינן דמחייב משו' שבועת שוא הני מילי היכא דאשתבע למישרי איסור' כגון דאמר שבועה שלא אוכל והדר אמר שבועה שאוכל א"נ שאמר שבועה שאוכל והדר אמר שבועה שלא אוכל והוא הדין נמי היכא דאישתבע לבטולי מצוה דהויא ליה שבועתו למיעבד איסורא אבל היכא דאשתבע למיסר נפשיה דבר איסור אי נמי לקיומי